המדור של דוד בוליס - אז מה תמצאו כאן? דברים על גיטרה, על מה שמסתתר בתוך הגוף שלה, על אנשים שבונים אותה, שמנגנים בה, שכותבים עבורה. על האתגרים שהיא מציבה לפנינו. ועלינו, אוהביה. אלה שלא יכולים בלעדה.

אני- כמו נ'יימס בונד. הוא פועל בשרות המלכה. ואני גם בשרות ההמלכה. הגיטרה ואוהביה.

מפעם לפעם אומר לי הורה של תלמיד חדש שהילד שלו "מאוד מוזיקאלי". אני לא מתעלם מהאמירה, אבל בוודאות מודע לכך שהוא לא יודע על מה הוא מדבר.

מי שקורה את מאמריי, יודע שהכתיבה באתר של "טנור" זו התנסות חוזרת עבורי. ומפעם לפעם אני שולף פנינים מגלגולי הקודם. כמו גם הפעם, שני ראיונות קצרים עם דמויות מעניינות.

החלל. מרחב אינסופי. כך גם המחשבה האנושית. והיא מציפה את החלל האינטרנטי במידע מדהים לכל סקרן. רוצים דוגמה? אתן לכם שתיים.

פעם חשבתי שאנו מחולקים לפי העדות, דתיות, שיוך פוליטי... היום בוודאות אני יודע שאנו מחולקים לפי ANDROID ו- IOS.

יש משהו מאוד מקסים בפשטות של האיש הזה. והנימוסים והמבטא הספרדי שלו, למרות השנים הרבות בארץ, מזכך עוד יותר את הענווה שלו. מישהו אחר עם הרקע שלו והידע היה כבר מסתכל על כולם ממגדל השן של יוהרה וכבוד (ואני פגשתי כאלה).

רחל כוכבי לווינטר, מורתי לניצוח, היא זו שלימדה אותי את המושג. איך לפצח את "קו הניצוח" של יצירה מוזיקאלית. תתפלאו, זה עובד גם בגיטרה.

תמיד הרגשתי שתחום הגיטרה הקלאסית ואלה שמשייכים את עצמם אליו, הם לא חלק מהכלל בעולם הקלאסי, אלא שייכים למגזר נפרד ייחודי. ויש סיבות לכך.

על פי ההגדרה, השראה זה לא דבר הנמצא בזמינות מידית. זה בא והולך. אצלי זה זמין ברגע שזה קשור בתלמידיי.

לא יכולתי להתאפק ולא להשתמש במשחק המילים הזה. לא, לא נדבר כאן על  שייקה וגברי, אולי קצת נדבר  על פולי, אבל בעיקר  נפנה את  נושא המאמר הזה לפוליריתמיות.

יש לי בבית אנציקלופדיה בת 120 שנה. לקרוא בה זהו מסע מרתק. כמו להסתכל במציאות של אז בעיניים של בן זמנינו. משהו דומה חוויתי עם Classical Guitar Companion.

נפל, נשבר, החליק, נשפך... לא מכיר אף אחד שתאונה מסוג זה או אחר לא קרתה לכלי הנגינה שלו, אפילו כשמדובר בכלים יקרים.

בהכירנו את רפרטואר הגיטרה, בוודאות ניגנו את אותן היצירות שהן "יצירות חובה". פרליוד מס'1, אסטוריאס, פרליוד ברה מינור ובורה, קפריצ'יו ערבי...

גם יצירה זו נמנית על הקבוצה הזאת.

עץ התפוחים. לכשהבשילו מלאי אנרגיה שספגו מן העץ, נופלים פרות העץ על הארץ ומצמיחים חיים חדשים.

השילוש...הקדוש?

כשמתמודדים אם לימוד יצירה, מן הסתם מגיעים למקומות שלא מצליחים להתגבר עליהם, אם במהירות הנדרשת או בנגינה חלקה, או בדרישות המוזיקאליות שלהם. 

פעם, 20 שנה אחורה, בתיה סלומון, מומחית החינוך המוזיקלי של זולטן קודאי, הזמינה את אחד מקרובי המשפחה שלה שבא לחופשה מלימודי גיטרה בארה"ב, להופיע לפני תלמידים. אז שמעתי לראשונה את המושג "prepared guitar"

"על מה כבר יכול האדם לחלום? שיהיה לו מעניין לחיות. שיהיו לו תחביבים, שתהיה לו עבודה מעניינת ושיאהב אותה.

אבל שכל זה יתגשם ויהיה לדבר אחד?

זה כבר ממש חלום."

הורגת, היא ממש הורגת הלחות הזאת. דביקה ומעייפת, ומעוותת את הגוף. אבל לא רק שלנו. גם כלי נגינה כמו גיטרה סובלים מלחות.

תקופת הטקסים ועצרות מאחורנו. שוב מצאתי את עצמי בטקס זה ואחר, מלווה זמרים, זמרות ונגנים. ומנגן ברקע... אנחנו, הגיטריסטים, זכינו. אנחנו נדרשים.

אין כמו סיפור טוב. ובטח אין כמו יצירה יפה. וכששניהם מתחברים יחדיו – זה קסם.

הינה שלושה סיפורים, שלוש יצירות.

כן, אנחנו בגאווה ובביטחון יכולים לומר שהכלי בו אנו מנגנים שייך למשפחת הכלים של התחום הקלאסי. לא רק, אבל בהחלט גם. אולם, רק לעתים רחוקות מתקיים רסיטל נגן גיטרה קלאסית באולמות כמו קרנגי הול (לא רק בגלל הדימוי, אלא גם בגלל הצליל האינטימי שלה ), אך זהו, אנחנו שם.

דברים מוזרים

איך אנחנו מבינים שהגיטרה הקלאסית התחילה כ"underdog"? שהיא הייתה צריכה להיאבק על הכרתה ככלי שווה בין שווים? אפשר ללמוד את זה מה מושגים הזרים שחדרו לעולמה.

"...לגבי הדור הצעיר... הם חייבים לאהוב את מה שהם עושים... להקריב כל קורבן לשם כך...אף אם לא תהיה לך קרירה אמיתית - בוודאות המוזיקה תחזיר לך את כל מה שנתת לה."

היושב במרומים יודע: אני לא בן אדם דתי. ובכל זאת, יש ברשותי דברים שאני לא נפרד מהם, וזאת למרות השנים הרבות שהם איתי.
חוברות ויצירות שהפכו לחלק ממני, ממה שאני עוסק בו. תשמישי קדושה עבורי.