על פי ההגדרה, השראה זה לא דבר הנמצא בזמינות מידית. זה בא והולך. אצלי זה זמין ברגע שזה קשור בתלמידיי.

המאמר הזה אני כותב כשאני בכובע לא רק של נגן ומורה, אלא גם כמעבד, תחום שתמיד אהבתי ועדיין אוהב,

אותו הקנה לי מורי הראשון אשר עשה לנו עיבודים לטריו תלמידי הגיטרה שלו, נערים צעירים דה אז.

חושב שראוי שארשום את שמו – יבגניי ואסילייביץ מויסייב. נדמה שזה היה בפלנטה אחרת, אבל מוזיקה הייתה גם אז.

 פול מקרטני פעם סיפר שהוא לא מחכה להשראה. בתקופה שהוא כתב והלחין הוא היה קם בבוקר, ומתשע (עד מתי שהוא שאני לא זוכר) הוא כותב.   לפעמים הרעיונות נגנזים, לפעמים יש התחלה של רעיון ששווה להשקיע בו.

   ולפעמים זה – בום.

תמיד חששתי מהלחנה. איך אדע שהצליל הבא הוא, הוא הצליל הנכון, המתבקש?

איך אחוש זאת? לא לחרטט? איך בכל פעם להיות כמו אורפיאוס שנתבקש לכתוב את המנגינה היפה בעולם כדי להציל את אהובתו?

מעולם לא הרגשתי כך כשעשיתי עיבודים. הכל היה לי ברור, עבודה על עיבוד זה או אחר נגישה עבורי, מלאת עניין והשראה זמינה.

אני יודע שזה בגלל מסגרת המגבלות. כי חופש מטעה את היוצר ומקשה עליו.

"Freedom is another word for nothin' left to lose"- אמר כריס כריסטופרסון (שנפטר ממש עכשיו) בשירו האלמותי ששרה ג'ניס גופלין.

ובהשלכה – אם אין לך מסגרת ליצירה שלך, אז אתה די אבוד. אני חושב שזה פרופ' הרצל שמואלי המנוח שאמר לנו, הסטודנטים שלו, שככל שמסגרת היצירה מוגבלת יותר - כך גם היצירתיות  של המלחין (או המעבד) זמינה יותר. כמו בתקופת הברוק, חוקי הקונטרפונקט, מבנה הסוויטה, הטקסטים הדתיים של אורטוריה או מיסה.

אחזור לנושא העיבודים. מסגרות היצירה שלי בעיבודים הם הצורך ואהבה לנושא. הצורך כי הסקתי שתלמידים שלי נהנים לנגן יחד, וזוכרים את האירועים בהם ניגנו באנסמבל, גדול או קטן, לאורך שנים. בקונצרטים של סוף שנה, במופעי ראווה של סיום שנת הפעילות של המוסדות בהם עבדתי.

והמגבלות המחייבות אותי וגם גורמות לי למידת יצירתיות זה רמתם של התלמידים. הנושא הזה מאוד ורסטילי. לכן את העיבודים אני כותב PER PERSON. ממש מתאים את התפקידים באופן אישי לנגנים. ובתקופות שיש לי תלמידים מוכשרים – אני עף.

הינה כמו במקרה הזה. שני אחים עדן ורותם. העיבוד הזה נכתב כשנגינה של זוג נגנים שמנגנים בכלי אחד הייתה בשיא האופנה. מילה "זוג" מאוד מתאימה פה, כי לשבת כל כך צמוד אחד אל השני יכול או זוג או אחים (יש להקפיד להפיח ריח נעים מהגוף תוך כדי :).

הקטע הוא שיר ארגנטיני מקסים, פטריוטי משהו, מילונגה שנקראת No Hay Tierra Como la Mia- "אין חבל ארץ כמו חבל ארץ שלי".

תראו את שני החמודים האלה בשלבי הלמידה.

לפעמים אני בעצמי שואל את התלמידים איזה מוזיקה הם אוהבים. לפעמים אני מקבל תשובות די מפתיעות.

הינה כמה דוגמאות, תשפטו בעצמכם: "כוורת", ניל יאנג, בילי ג'ואל, קווין, חיפושיות.

לגבי האחרונים כבר העליתי כאן במדור שלי את העיבוד של ELEONOR RIGBYלקוורטט גיטרות.

עשיתי כבר פעם עיבוד מ-שו-גע ששילב Come Again של ג'ון דאולנד ו-Black Bird של פול מקרטני.

הפעם המטרה הייתה לכתוב עיבוד לשיר מקסים, נאיבי וטהור של ג'ורג' האריסון Here Comes The Sun. קהל היעד – תלמידים צעירים.

הינה כאן, אביגיל, התלמידה המקסימה שלי שלא הסכימה להיחשף, רק צילום הידיים.

למרות שמדובר לרוב בשירי, אני תמיד מלביש אותם בליבוש אומנותי.

ההגשה של השירים היא הגשה אומנותית, יש דינמיקה, יש הרמוניות קלאסיות בפנים.

לכן לא פלא שהדוגמא הנוספת היא השיר היפה של פרדי מרקיורי, סולן בלתי נשכח של להקת קווין Love OF MY Life.

מוגש כאן בנגינת סולו בגיטרה על ידי נעמה. גם הנערה החכמה הזאת לא מעוניינת להיחשף ושולחת לכם רק את זה.

לא יכולתי להתווכח על האינטרפרטציה, מהירות, ושינויי צלילים פה ושם.

להתווכח עם נערה מתבגרת? סכנת נפשות!

אני מסיים את המאמר יום לפני טקסי זיכרון של יום השואה הישראלי, השבעה באוקטובר. נתבקשתי לכתוב עיבוד לטקס שיתקיים באולם הקיבוץ גבעת ברנר, טקס שמארגנת מועצה מקומית גבעת ברנר, לה נופלים לא מעטים באסון הזה.

הינה לכם דוגמא למסגרת מוגדרת ולכאורה מגבילה.

טקס עצוב ומרגש, בחירה של שיר שלא יושר אלא ינוגן על ידי שתי חלילניות מקסימות, וגיטריסט לא ממש קלאסי אך נבון ביותר.

הינה התוצאה. בתחילה קצת צלילי התרגשות...

ואז הקהל מצטרף - רואים את האור

        אסף אמדורסקי

        "לראות את האור"

               גיטרה – גיא

               חליל – מעיין וירדן

דוד בוליס

אוקטובר האפור 2024