מפעם לפעם אומר לי הורה של תלמיד חדש שהילד שלו "מאוד מוזיקאלי". אני לא מתעלם מהאמירה, אבל בוודאות מודע לכך שהוא לא יודע על מה הוא מדבר.

כשהורה כלשהו משתמש במושג "מוזיקאלי" הוא לרוב מתכוון לזה שהילד או הילדה שלו אוהבים שירים, לשיר אותם או להקשיב להם (בעקר בהסעות במכונית).

כשבהרבה מקרים מדובר בחוויה חברתית, זמר אהוב, שיר טרנדי וכך הלאה.

בוודאי שזה לא אומר שמדובר בילדים לא מוזיקאליים, ולפני שנסתבך בואו נגדיר את המושג.

באחד המילונים בעברית זה:

"בעל גישה או כישרון גבוהים למוסיקה"

ובאחר:

"מוּזִיקָלִיּוּת -רגישות, חוש או כישרון למוזיקה"

באנגלית אפשר למצוא הגדרות קצת יותר מורכבות, וגם מדויקות יותר.

"מוזיקליות - על כל מורכבותה - יכולה להיות מוגדרת כמכלול תכונות טבעיות המתפתחות באופן ספונטני המבוססות על המערכת הביולוגית והקוגניטיבית שלנו, ומוזיקה - על כל מגווניה - כמבנה חברתי ותרבותי המבוסס על מוזיקליות. או במילים פשוטות: בלי מוזיקליות, אין מוזיקה"

שננסה לפרש? מוזיקאליות זו יכולת של האדם להגיב למוזיקה בתגובה מעשית באופן שיבטא באופן רגשי את מאפייניה.

כשאני מנסה להסביר את העקרונות האלה לתלמיד, אני מתחיל את ההסברים מהדגמה של דיבור. פשוט מקריא לו טקסט ללא אינטונציה, ללא התייחסות לנושא ונשוא, ללא התייחסות לתחילתו וסיומו של משפט. אותיות שמתחברות למלים, הקראת מחשב בקול מונוטוני.

ואז אני מקריא את הטקסט שנית, אבל הפעם כמו שבני האדם מדברים: פתיחת משפט, הובלתו אל המילה החשובה, ושחרור אנרגיית הדיבור לקראת סוף המשפט. ההבדל הוא עצום, ההסבר מקבל תוקף רב. ואז אני אומר שכמו שכל אדם לא ידבר כמו מחשב, הוא לא צריך לנגן כמו מחשב.

ברמה יותר גבוהה של הסבר אני נותן לתלמידים שלי כדוגמה את שחקן תיאטרון או קולנוע. שחקן טוב יגרום לנו לשכוח שהוא שחקן, אלא דמות אמיתית, והמשחק שלו יסחוף אותנו מהמציאות אל המתרחש על הבמה או על מסך הקולנוע.

כך גם במוזיקה. אם הנגן, ככה, ללא מלים או פוזות, אלא רק באמצעות הנגינה שלו ייקח אותנו אל מחוזות הרגש בצורה כזאת שנלך אחריו, נשכח את הסובב, נתרגש – זו אחד הביטויים למוזיקאליות. אגב, גם של הקהל.

אבל הדרך לשם היא לא פשוטה, גם כשמדובר באנשים מוזיקאליים מלידה. כי המחסום העומד לפניהם הוא הכלי.ובטח הכלי כמו שלנו שנועל סביבו את גופו של הנגן.

כמעט ולא ניתן להשתמש בתנועות הגוף לצורך התנעת קו מלודי בגלל העבודה הכירורגית שעושות במהירות שתי ידינו. תקועים כמו קוף על גזע עץ.

אבל נגיד שכן, שכבר אפשר להתחיל להתקדם בנושא. הוא יתחיל ממושגי הבסיס של כלים בהם עושים את כל זה, דינמיקה של עוצמות, שינויים מידיים או הדרגתיים בכל הקשור לעוצמה, מהירות וגוון של הצליל (אגב, יכולת כמעט ייחודית שלנו, נגני הגיטרה להפיק גווני צליל שונים עד כדי קיצוניות).

ואת את כל הטוב הזה צריך לחבר לביטוי רגשי שמתחיל בתחילה כמו ספר איורים של ילדים קטנים שממלאים אותו בצבעים: הדובי חום, והעלים ירוקים, והשמיים הם כחולים.

האבסטרקטי חייב להתחיל במוחשי. זה קרה גם בראשית המוזיקה האומנותית. כמו שזמרי כנסיית סן מרקו שבוונציה התחילו לשחק בהד קולי עם שתי מקהלות, כל אחת ממוקמת במרחק אחת מהשנייה, כך גם אני מלמד את התלמידים עקרון שאין לבצע באותו אופן משפט חוזר, עדיף לשחק איתו את משחק ההד, פעם חזק ופעם חלש.

בשלב הבא אנחנו צריכים עזרה. צריכים להאניש, לתאר דמויות או אירועים חיים באמצעיות הנגינה. ולצורך כך נפנה למוזיקה תוכניתית.

Program Music

מושג מוקצה שלימדו אותנו שהוא מושג זול ובזוי. נועד לתקשורת עם ההמונים. פטר והזאב, קרנבל החיות, תמונות מתערוכה.

בסדר, בסדר, אבל.

בצעדים הראשונים, בגיל הצעיר מדובר בכלי שמרטיט את ליבם של התלמידים, מסקרן ומתניע את דמיונם המיידי. אני מוצא את המוזיקה התוכניתית ככלי יעיל מאוד לחיבור של הנפש הצעירה לביטוי מוזיקאלי.

ומה? מסתבר שאין לנו, מורים של גיטרה קלאסית הרבה דוגמאות למוזיקה מסוג זה. בדרך כלל אנחנו צריכים להמציא סיפור שיתלווה לצלילים.

כמו למשל באטיוד של ג'וליאני במי מינור. יש מי שאמר לי שמדובר בצליל פעמוני ענק המופקים באגודל וקמיצה, ויש כמוני שטוענים שמדובר בגלי ענק שמכים בדפנות סירה אומללה. אני גם מבקש מהתלמידים לנחש מה היה גורלה של אותה הסירה בסוף היצירה. וכולם לא היו אופטימיים לגביה.

אבל פה ושם יש. הינה דוגמה לאחד שכזה. יש לי עיבוד של HAPPY FARMER של רוברט שומן. עבוד חביב שלמרבה הצער אני לא יודע מי עשה אותו. ובנוסף לאתגרים טכניים היא דורשת לגלות את הדמויות והעלילה המתרחשת. ועם השנים גיבשנו את הסיפור שכזה:

אדון חוואי, עב כרס וטוב לבב, יוצא לאחו כשהוא קצת שיכור ומזמר לו בקולי קולות. אשתו, עדינת הגוף, מנסה במלים רכות לשכנע אותו לא לעשות בושות ולהיכנס בחזרה הביתה. ואחרי נסיון נוסף, האיש מתרצה וחוזר בצעדים כבדים ובתמיכת אשתו אל תוך הבית.

הסיפור הזה עובד כמו אגדה, והילדים משתפים פעולה עם חיוך על הפנים. ממש יופי. פריטה נשענת כבדה באגודל זהו לא אחר מאשר החוואי, ובפריטה חופשית עדינה בקמיצה – אשתו הדאגנית.

ועכשיו מוזיקה סמי תוכניתית. יצירות שמלחינים נתנו להם שמות מקומות.

יצירות אלה דורשות יותר דמיון לצורך תיאור רגשי מוזיקלי. נו, מה רע בכך?

יצירות כמו Una visión en la torre del diablo, זכרונות מאלהמברה של טארגה,

פרליוד מס' 4 של וילה-לובוס שהוקדש לנהר אמזונס,

או פרליוד מס'1 שנכתב כמחווה למלודיה, מושג יותר אבסטרקטי.

אין לי בעיה עם מוזיקה תוכניתית של ממש, הלוואי והיה יותר ברפרטואר של הגיטרה.

זה היה הופך לכלי עזר נהדר בגילוי ופיתוח של התלמידים, בעקר הצעירים שבינהם,

אלה שרוצים לזכות במאפייני "הילד המוזיקאלי".

אגב, לפני כחודש היתי ברסיטל של זוכה המקום השני בתחרות רובינשטיין 2008, הפסנתרן המצויין רומן רבינוביץ'.

היצירה המרכזית ברסיטל שלו היתה אכן "תמונות מתערוכה"´של מוסורגסקי.

הנאה צרופה. מהעומק, מההגשה, מהווירטואוזיות.

אז הינה שוב דוגמה לכך שלא חשוב הז'אנר. חשובים איכות היצירה ואיכות המבצע.

דוד בוליס

ינואר 2025