פפה פלתה

יש משהו מאוד מקסים בפשטות של האיש הזה. והנימוסים והמבטא הספרדי שלו, למרות השנים הרבות בארץ, מזכך עוד יותר את הענווה שלו. מישהו אחר עם הרקע שלו והידע היה כבר מסתכל על כולם ממגדל השן של יוהרה וכבוד (ואני פגשתי כאלה).

והוא - לא. אין לו טענות לאף אחד, הוא לא כועס ולא רוטן. במפגש של כמה שעות איתו למדתי לעצמי גם שיעור בחיים.

פפה פלתה, מראשוני הנגנים של הגיטרה הקלאסית בישראל, בוודאות הספרדי הראשון בישראל שהביא בשורת הגיטרה הספרדית והטכניקה "המודרנית", שהייתה חדישה לא רק ל"ילידים" של ישראל, אלא עדיין ברוב העולם.

הוא נפטר בשנת בשנת 2020, בן 88 במותו. ואני רוצה לספר לכם על ראיון שקיימתי בביתו בשנת 2008 זאת אומרת 12 שנה לפני. ומבטיח שתהיו מופתעים מכמה סיפורים שהוא סיפר לי.

אז תתרווחו בכיסא, תתחילו לקרוא.

רק לטובתכם, לא בטלפון.

מחשב או טאבלט, זה בסדר.

ביתו של יוסף (פפה) פלתה נמצא קרוב לרחוב נווה שאנן, ז.א. בלב עיר המהגרים החוקיים והלא חוקיים. והתנהלות השכונה היא בהתאם. מעין ג'ונגל שמסתדר מעצמו. אני מניח שכשפלתה החל לגור בו זו הייתה שכונה תל-אביבית רגילה, אזרחים רגילים במדינה לא רגילה שאך הרגע הוקמה. טוב, זה קרה גם לשכונת העולים החדשים שלי בה גרתי פעם, שהיום היא מאוכלסת באוכלוסייה ממש אחרת, לא משנה איזה...

פגשתי אותו, איש לא גבוה, מאוד נעים, ולמרות השנים הרבות בישראל ???? הוא עדיין מנומס ועם מבטא מדרידאי כאילו רק עכשיו הגיע משם.

התיישבנו, אני על הכיסא והוא על הספה, והתחלנו לדבר. או, בעצם, התחלתי להקשיב (מנסה להתגבר על רעשי הרחוב שנכנסו מהחלון). כי פפה אוהב לספר, וזכרון שלו לא בוגד בו ולו לרגע.

הוא נולד במדריד ב 1933. הוא נולד, בעצם לתוך מלחמת האזרחים של ספרד (1936-1939), ומייד באותה השנה החלה מלחמת העולם. "הכל היה משותק בספרד",-הוא אומר.

regino בגיל שבע הוא החל ללמוד גיטרה אצל מורה שלא ידע ללמד קריאת תווים, וכנראה לימד אותו מוזיקה עממית ספרדית. או יותר נכון, מוזיקה ממה שנקרא התיאטרון הספרדי העממי. פפה אומר שזה לא בדיוק אופרה ולא בדיוק תיאטרון. מעין המחזה פשוטה על מוטיבים עממיים. שם שרים, מנגנים ורוקדים. וככה יצא שפפה פלתה למד לא רק גיטרה, אלא גם לשיר.

בשלב מסוים הוא החליט שהוא רוצה ללמוד את רזי הגיטרה ביתר רצינות, והחל ללמוד אצל רחינו סנז דה לה מאסה. דמות היסטורית, זה שביצע כסולן את הבכורה של קונצ'רטו ארנחואז. ושהיה גם מורה של נרסיסו יפס, אריליו דיאס וחוזה תומס. תעשו גוגל, מי שלא מכיר.

הינה כאן מפיו של פפה פלתה:

כנראה שבגלל החיים הקשים שהיו בספרד, הגרו רבים מבני ארצו לדרום אמריקה, בעיקר לארגנטינה שהיתה אז בשיא פריחתה הכלכלית. גם פפה פלתה, למרות גילו הזעיר, ניסה את מזלו שם. ואז חזר, ונסע לאיטליה, שם למד אצל בתו של לואיג'י מוצאני, אותו אחד שהתפרסם בכל אירופה בזכות "Feste Lariane" שלו. ופפה מספר שהיא הייתה אז המורה המבוקשת ביותר באיטליה "למרות שלימדה עדיין בטכניקה הישנה".

fr tarrega הנושא מאוד עיניין אותי וביקשתי מפפה להרחיב.

תראו, פפה פלתה נולד 14 שנה אחרי מותו של טארגה, הוא היה בן ארצו ושמע את כל מה שנגני ספרד של אותם הימים חשבו וסיפרו. לכן העדות שלו כה חשובה בעיניי.

פפה פלתה מספר שעד טארגה נגני הגיטרה ניגנו בעיקר פריטה חופשית, והכי חשוב, הם תירגלו סולמות כשרק האגודל מנגן במיתרי הבס, ושאר האצבעות במיתרי הסולו. אין חפיפה.

נשמע מוזר, כשחושבים על זה כיום. אבל די מסביר את ההתפתחות המאוחרת של הגיטרה הקלאסית ואת רגשי הנחיתות שלה.

כמו שנגני לאוטה לא חשבו בכלל על פריטה נשענת בכלי שלהם (בעצם, עד היום), כך גם "נגני הרומנסות" ראו את הנגינה בגיטרה כשתי ידי פסנתרן: האגודל הוא יד שמאל, שאר האצבעות הן כמו יד ימין, ואין חפיפה של ממש ביניהם.

הינה שוב, בעדותו:

טוב, אחר כך פלתה החליט שהוא רוצה ללמוד גם את כל יסודות המוזירה, הספיקה לו לכך שנת לימודים אחת בקונסרבטוריה של ואלנסיה בשביל לקבל תואר. אחרי סיום הלימודים הוא הופיע בספרד, קצת בדרום אמריקה, ובשנת 1951, ביחד עם שלושת אחיו הגיע לישראל. ומיד מצא עבודה, כי כמוהו לא היה בנמצא במדינה הצעירה. אף אחד לא ידע לנגן כמוהו.

ברנדר בישראל הוא ואחד מאחיו הצטרפו לתיאטרון רוויו דו-רה-מי, שם הופיעו בשירה ונגינה: "כי אי אפשר היה להופיע רק בנגינה באולמות ללא הגברה".

הוא הכיר את אבנר ברנדר שבלט אז יותר מאחרים, את משה יעקבסון "מוזיקאי מצוין".

מבחינת ההוראה, פפה פלתה אומר: "לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל בישראל לא ידעו לנגן, הכי טובים ניגנו כמו תלמידי שנה שנייה-שלישית". וגם המורים לפי עדותו לא ידעו ללמד. "היו מוזיקאים טובים, אבל לא נגני גיטרה".

מישה תקליט וכך פפה פלתה התחיל גם ללמד. בין תלמידיו הראשונים היה גם מישה אפלבאום, שכבר היה זמר די מפורסם, ופפה השתתף בהקלטות לחלק משיריו. על הסשנים האלה הוא נזכר בחום רב.

עוד מפעילותו: הקים צמד עם שלום עמרני, שאחר כך הקים את "צמד העמרנים", ניגן בהפקות של התיטרון של קדישזון, בהפקות של הפלהרמונית. הקליט לזמרים אחרים, הןפיע עם אחיו ובלעדיו, כתב מוסיקה לשיריו של לורקה. במקביל כבר התחיל ללמד, בהיותו מורה מבוקש.

בשנות השישים היה חלק משלישייה קלאסית שהורכבה מסרחיו פיידמן (אחיו של גיורא המפורסם), צביקה ליטבק -ויולה, שניהם נגני פלהרמונית. הרפרטואר הורכב בעקר מחומר מקורי שנכתב לטריו בטור הזהב של הגיטרה במאה ה-19, 1800-1840. השלישייה מאוד הצליחה, למרות שניגנה בעקר בקיבוצים ובבתי תרבות. טוב, ישראל כבר החלה להשתנות, זה כבר לא אותו הקהל שבשנות השלושים הקים את התזמורת הפלהרמונית. פחות קלאסי, יותר "עממיקו".

ואז הם הוזמנו להקלטות בחו"ל על ידי Master Voice, ה-חברה להקלטות מוזיקה קלאסית בעולם של דה אז.

פפה פנה לחברי ההרכב: "ניגנו כבר בכל הקיבוצים, יש לנו חמש תוכניות שונות כהרכב, ופה זה כבר מיצינו. בואו ניסע". הנגנים האחרים, שהיו נגני פלהרמונית מן המניין, חששו לעבד את פרנסתם. ופלתה המשיך: "אין עוד הרכב כמונו בעולם. אם ניסע, בעוד שנה נהיה עשירים, לא תצטרכו את הפלהרמונית".

זה לא עזר, "ונפרדנו כידידים. הגנו לפסגה ואין לזה המשך, אז בשביל מה?".

אותם חברי ההרכב לימדו בחבל אשקול, ורצו שפפה ילמד שם איתן. מפני שהיה מאוד עסוק, שלח את תלמידו מתניה אופי במקומו. אחרי זמן מה הם פנו שוב אליו וביקשו שוב שיבוא כי "קבענו שלוש פעמים עם מתניה והוא לא הגיע". התקופה בכיסופים הייתה די דומה מתוחה מבחינה בטחונית גם אז, כנראה זו הסיבה להברזות של תלמידו. וכך יוסף התחיל ללמד שם, ויותר מאוחר בשער הנגב. וכמעט תמיד עם חברו הטוב, מנשה בקיש, שהכיר ודאג תמיד לפרנסתו.

הוא הפך למלווה של גיורא פיידמן. וזה לא היה מובן מאליו. פלתה אומר שמצד אחד משפחתו הייתה המשפחה היהודית היחידה בספרד, לדעתו, שניגנה פלנקו. "זה לא היה מקובל",-הוא אומר, "שהרי פלמנקו זה ניגון נוצרי". (ממש ככה הוא אמר, מילה במילה). "לא הלכתי לבית ספר יהודי, כי לא היה בית ספר יהודי, והחינוך היהודי שקיבלתי היה באבי ובבית הכנסת אליו הלכתי".

הוא התחיל להצמיח דור של תלמידים. בינהם היו מפורסמים יותר ומפורסמים פחות. מנחם ניסים מצמד הפרוורים, חיים אסולין, מהמורים הראשונים של האקדמיה בירושליים. אבי טולדנו, אורי הרפז, הפרווריסט" השני. זה שגם החליף אותו כמלווה של פיידמן.

אחד האהובים עליו היה תלמידו האניגמטי אפרים פולק, אחיו של מתניה, דמות שכשמזכירים את שמה ליוסי ירושמי, משהו מיד משתנה בקולו ובמבטו.

הינה, פפה פלתה מספר.

בשנת 1971 הוא נסע לאחיו בספרד, שם שמע שבאחת הערים בצרפת תתקיים תחרות נגני גיטרה קלאסית והוא החליט שישתתף בה, מה שחייב אותו לעבור למשטר אימונים של 12 שעות נגינה ביום במשך 3 חודשים. והוא זכה בתחרות! "עד היום יש לי את התהודה שלהם",-הוא אומר בסיפוק, אבל כדרכו, בצינעה.

דרכיו הצטלבו עם אמנים רבים, בארץ ובחו"ל, שמות מפתיעים. הינה אחד הסיפורים: