נפל, נשבר, החליק, נשפך... לא מכיר אף אחד שתאונה מסוג זה או אחר לא קרתה לכלי הנגינה שלו, אפילו כשמדובר בכלים יקרים.

המאמר הזה נועד לצרכי זהירות ספציפיים לגיטרה. הוא נכתב בעקבות ניסיונם המר של אלה שזה קרה להם, בעקר לנגנים הצעירים ששילמו בכליהם על כך. וגם בעקבות הניסיון של "עבדכם הנאמן".

וניג

ש ישר לעניין.

המרחב המוגן

זה קורה במיוחד בתקופת ההתאהבות בכלי, בגיל צעיר. אנחנו רוצים שהגיטרה תהיה כל הזמן לידנו, מוכנה וזמינה בכל רגע שנושיט יד לעברה ומייד ננגן... א-מה מה?

זה קרה לתלמיד שלי, ענוג. כן, זה השם האמיתי שלו, ענוג. הוא שלח לי הודעה דחופה שהגיטרה שלו נפגעה. שלח לי תמונה, גיטרה עם סדק. הסתכלתי, שאלתי אותו: ,מה, התישבו עליה כי הייתה על הספה?" – "כן", אמר.

חייכתי חיוך עצוב, כי זה בדיוק מה שקרה לי, כשגיסי לעתיד התיישב על הגיטרה שלי שהייתה על הספה בסלון כשהיינו צעירים בני עשרה. צחקנו על משהו, ולא אני ולא הוא לא שמנו לב. שמעתי "קראק", ופניי החווירו.

אז הכלל הראשון – אין להניח את הגיטרה במקום בו אמורים לשבת. ובכלל,

מקומה של גיטרה שלא נמצאת בידיים של הנגן - בארגז.

המרחב המוגן של כל כלי נגינה, ובטח של הגיטרה הוא בתוך הארגז, או התיק שלה. שם היא מרגישה הכי טוב, שם חמים ונעים לה, מוסתרת ממפגעי מזג האוויר ומוגנת מהמעשים החבלניים של האדם וחיות מחמד.

ולא במני מקומות שנתאר תכף.

-------------------------

פעם כשהיינו, ככה, בני 15 נסענו אנחנו, שלושה תלמידי גיטרה קלאסית של בית הספר למוזיקה מס' 2 בעיר קישינב לטיול בטבע. לקחנו חלק מהפעלות של מכון כלשהו... לא משנה.

בסיום אותה הפעילות נתפרסנו בקרחית יער יפהפייה, אכלנו ושתינו. באיזשהו שלב התחיל אחד החברים שלי להראות את הידע שלו באגרוף עם עוד נער. לא לדאוג, לא בקטע של אלימות. אלא שיטות התקפה והגנה. דקה אחרי שהתחילו ראיתי את כף רגלו בתוך הגיטרה שלו עצמו ששכבה על האדמה, שאמנם הייתה בתוך נרתיק. אבל נרתיק רך שלא הציל אותה.

תראו, במקום בו גדלתי לא ניתן היה להשיג ארגז לגיטרה או אפילו לא כיסוי כלשהו. תפרנו בעצמנו. או ליתר דיוק ההורים שלנו.

והמסקנה היא שאם כבר יוצאים לטבע, את כלי לא מניחים על האדמה, אלא בעמידה, צמוד לעץ או משהו כזה.

-----------

תקופה מסוימת, בשנות התשעים נדמה לי, הייתה תופעת "התנתקות הראש" בגיטרות של חברת "ריימונדו" הספרדית. אתם יודעים, יש שיטה של ייצור ראשי הגיטרות המאופיינת בהדבקת הראש אל הצוואר, ולא גילוף של כל החלק כיחידה אחת. זה כנראה שיטה יותר זולה, ואולי אף יותר מדויקת. וזה לא בעיה של ממש, לדעתי, אלא שזוהי עקב אכילס לגיטרה קלאסית במקרה של נפילה, או אפילו מכה קצת יותר רצינית. וזה קרה בעקר לאלה שהשתמשו במתקן הזה:

לפני כשנתיים התלמידה שלי, אלמה סיפרה שראש הגיטרה שלה התנתק. שאלתי איך זה קרה, אמרה לי שהגיטרה נפלה. כעבור חקירה קצרה התבהר שהגיטרה הייתה על המעמד הזה, והכלב של המשפחה הפיל אותה. בום. אין גיטרה. הנזק לא משמעותי מבחינת הכסף, הגיטרה הייתה גיטרה סינית, ועולם המוזיקה לא ניזוק בגלל המקרה ????. אלמה, לאומת זאת, למדה מזה יופי, יופי.

אז אנא, אל תשאירו את הגיטרות שלכם על המעמדים, לבד, בחושך. בודאות, או שהיא תיפול, או שמשהו ייפול עליה או יישפך.

---------------------

במדינה בה נולדתי הגיטרה הייתה לא רק כלי נגינה, אלא גם כלי קישוט רומנטי לעיצוב הבית, ורבים היו קושרים לראשה סרט אדום ותולים על הקיר.

אפילו בתקופה של אנטוניו דה טורס הגדול, הוא נהג לעשות חור בראשן של חלק מהגיטרות שלו כדי שאנשים יוכלו לתלות אותן.

כשהתחלתי ללמד בקונסרבטוריון רחובות, אחד מותיקי המקום, קולגה שלי, תלה את הגיטרות שבחדר על המסמרים שבקיר. אפשר היה להבין למה: החדרון קטן, עם שולחן ופסנתר, וארונית ואצטבה. פשוט אין איפה להחזיק עוד שתי גיטרות.

נו? וזה קרה, גיטרה "אריה" התרסקה לגמרי, וגם "ארמבל" הטובה נפלה מהקיר, לוח התהודה שלה נסדק.

המקום נשאר אותו המקום הצפוף, והגיטרות נשארו להיות תלויות על הקיר. אמנם הפעם על מתלים מיוחדים וחזקים.

אז לא לתלות על הקיר. אולי בעבודה מחוסר ברירה – כן. בבית?

בשום פנים ואופן לא!

רק לקישוט.

-----------------------

פעם אחת הייתי במפגש חזרה של זמר איתו עבדתי. החזרה הייתה בביתו שברמת אביב בשעות הבוקר, ומיד בסופה הייתי אמור לנסוע ללמד במקום עבודה אחר. החזרה התארכה, הזמר ביקש לעשות עוד ועוד, ומתוך חוסר הנעימות, השגויה יש לומר, נשארתי עד שממש אחרתי לשיעורים. כשכבר סיימנו, התחלתי במהירות ובעצבים להתארגן. לבסוף תפסתי את הארגז בידית ומשכתי אותו בחוזקה כשאני כבר פונה לכיוון הדלת. ואז בהילוך איטי ראיתי את הארגז הכבד עשוי העץ נפתח, והגיטרה שלי עפה מתוכו מתחילה להתגלגל על הבלטות של הסלון, וליבי הקטן מתגלגל אחריה...

מסתבר שבחיפזון לא נעלתי את הסגרים של הארגז. למדתי.

כשמכניסים את הגיטרה לארגז, ולו לרגע, תמיד, אבל תמיד נועלים אותו.

אין פשרות.

-----------------------

הסכנות שבחושך

כבר כתבתי שידידי מיגל הרשטיין סיפר לי על כך שבעומדו מאחורי הקלעים בחושך הוא הרים את ידו הימנית, ככה סתם, וידו פגעה במשהו, כנראה עמוד תווים. וכך, כמה שניות לפני שהוא אמור לצאת לבמה, הוא ראה את הציפורן של האגודל שלו עפה באוויר לכיוון הבמה על רקע הזרקורים. נגן פלמנקו, כן?

וזה כבר מהנסיון האישי. ממש השנה לקחתי חלק באיזה אירוע שהתקיים תחת כיפת השמיים. כשהכל הסתיים, ירדנו מהבמה והלכנו במעבר חשוך עם מדרגות. הייתי עם גיטרה ותיק, התעצלתי להדליק את הפנס שבטלפון.

כבר הבנתם. מתחתי את כף רגלי ככה שהיא כואבת לי עד היום. מזל, זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע.

כשאנחנו מאחורי הקלעים, בחושך, ממוקדים לקראת ההופעה או עדיין נרגשים מיד אחריה, הבא ניזהר. לא נמהר, נסתכל מסביב ונישמר.

ויש עוד:

לא לעשות חזרות בחדרי צפופים, להרחיק מעצמכם את כל העמודים המיותרים. להתנהל באיטיות וזהירות. כי כל תנועה חדה עלולה לפגוע או בגיטרה שלכם או של מישהו אחר, או לגרום לפגיעה ביד.

בדיוק לפני שאתם אמורים להתחיל את ההופעה.

יו יו מה, הצ'לן הנודע, שכח פעם את הסטרדיבריוס שלו במונית,

כלי ששווה שלושה מיליון דולר.

אז זה קורה גם לאנשים גדולים, ולכלים נדירים.

נתנחם לפחות בזה.

דוד בוליס

אוגוסט 2024