אז נכון שאנחנו כבר מזמן יודעים שעוד ולאוטה הם בני משפחה מקרבה ראשונה, אז נכון שהמילה לאוטה היא שיבוש של המילה "אל עוד" הערבית, וברור לנו שהמרחק מעוד ולאוטה הוא קצר ביותר.

אבל האם באמת אפשר בכמה מהלכים פשוטים להפוך עוד ללאוטה? 

ותגידו, לא נמאס לכם מדיבורים ללא מעש? מהרמות גבות ללא תאכלס? לי–כן.

פעם היה בארץ נגן לאוטה אחד, איזידורו שמו. זה עוד היה בתקופה שמספר נגני הלאוטה בישראל היה כמספר אצבעות על כף יד אחת. לא שעכשיו יש מי יודע. בכל אופן, באחת השיחות שלי איתו כשהתעניינתי בנוגע להשגת כלי כזה, איזידורו בחוסר רצון היה משחרר אינפורמציה זעומה. באחד הרגעים, בחצי צחוק, וכדי להיפטר ממני הוא אמר: "קח איזה עוד ערבי ותהפוך אותו ללאוטה." העניין הוא שהוא אמר את זה לאדם הנכון.

לא ארחיב דיבור כרגע, אבל אני שייך לאותה קבוצה של פסיכים שמנסים לעשות הכל בעצמם. רק אומר ששייפתי בעצמי שריגים ברמירז שברשותי, בתקופת הג'ז שלי הפכתי גיטרה בס לפרטלס, הדבקתי תלאיים בגיטרה "אריה" יפנית, מושקעת מאוד, משנות השבעים (שבזמנו, מנשה בקיש רכש אותה לתלמידה שלו) ש"קרעו לה את הצורה" באיזו מסיבת יום הולדת. הכי אקסטרים שלי היה כשהחלפתי במו ידיי מנוע במכונית. פעמיים.

בקיצור, משפטים כמו זה של איזידורו לא מגוחכים בעיניי. ואחרי שנאמר מה שנאמר, חשבתי לעצמי:

בהזדמנות...

יום אחד באה ההזדמנות. מיגל הרשטיין (הברירה הטבעית) סיפר שהוא נפטר מסטוק הכלים האתניים שבביתו.

וכך קיבלתי ממנו עוד ישן, מיובש, סדוק מכל הכיוונים - אבל שלם. למעשה מרגע זה הפרויקט התחיל.

לצורך כך גייסתי שני אנשים אולטימטיביים, שניים שיודעים לעשות הכל, שמהם למדתי את מה שאני יודע.

הם חברים שלי, הם אחים וקוראים להם פויו ואיגור.

כן, ההקדמה הייתה ארוכה אך הכרחית. לעבודה.

כדי להסב דבר אחד למשהו אחר צריך לעמוד על ההבדלים שביניהם. בסיסית, השינוי הגדול שנעשה בלאוטה הוא בצוואר. אורכו, רוחבו וכמובן, המצאות השריגים. לגבי השריגים יש מספיק אינפורמציה על אופן הרכבתם. הבעיה הגדולה יותר היא באיזו מידה לשנות את הצוואר. לאוטה הוא כלי יחסית עתיק שמתחיל את דרכו עוד בימי הביניים אך למרות זאת מעולם לא זכה לקביעת הסטנדרט כמו, למשל, הכינור. אפילו בשיא פריחתו בתקופת הברוק היו באירופה סוגים שונים של לאוטה, שנבדלו בגודל, מספר מיתרים וכיוון.      

מה בסך הכל ביקשתי? ליצור כלי "כמו". שאוכל להרגיש, לשמוע וללמוד. או סתם סקרנות ורוח הרפתקה. לכן, אחרי חישובים ומחשבות - התחלנו.

משימה ראשונית הייתה להאריך ולהרחיב את הצוואר. לקחנו בלוק עץ ובנינו בו תבנית בה נכנס הצוואר המקורי של העוד. קניתי באיביי לוח אצבעות עשוי עץ אלון, אותו הדבקנו מעל לוח התהודה, כמו בגיטרה מודרנית. לא כמו בלאטה ובגיטרות ברוק, בהן לוח האצבעות ולוח התהודה נפגשים באותו המישור. נוצר מעיו יצור כלאיים, אבל הייתי ממש שלם עם ההחלטה הזאת. כי לא חיפשתי לבנות שחזור.

ואחרי שסיימנו עם הצוואר, תיקנו כמה סדקים בגוף, שיופים והחלקות, הכנת הצוואר למיתרים כפולים, הגעתי לשלב השריגים. המשימה לא הייתה פשוטה, אך לבסוף הייתה בידיים שלי quasi liuto .

זוהי הפעם הראשונה שהתעסקתי עם מפתחות כיוון OLD SCHOOL. פינים שמחזיקים את המיתר בראש הכלי, כמו בכינור, ובזכות החיכוך וכך הם לא משתחררים.

ובכן הם כן. משתחררים, קופצים, לא מדייקים. ממש בעיה איתם. סבלנות התמדה, כוח רצון, והינה הכלי מוכן.

מג-ניב. חוויה מעוררת. מצד אחד צליל סגפני ובלום, ומצד שני הצליל הוא עמוק, מהדהד בתוך הבטן הענקית של האבטיח המוזיקאלי הזה. ואם מנגנים יצירה של דה ויזה, או באך, או ווייס – MAGIC!

א-פרופו אבטיח. קראתי פעם דברים שאמר מתניה אופי, מוציא לאור מפורסם, ישראלי שישב באמריקה ונפטר לפני כמה שנים. הוא אמר שהוא לא יכול להסתדר עם לאוטה בגלל הכרס שלא נותנת לו להתקרב מספיק צמוד לכלי.

ובכן, צדק. ויתר על המידה לגבי כלי כמו עוד. הבטן בעוד הערבי המקורי מאוד גדולה, עמוקה. לכן נגני עוד מחזיקים אותו על רגל ימין, הצוואר נוטה כלפי מטה. וככה הבטן, לא של הכלי ולא של הנגן לא מפריעות אחת לשנייה. בלאוטה האירופאית הבונים שיטחו אותה, הפכו אותה ליותר רדודה, מה שאיפשר להחזיק את הכלי יותר צמוד לגוף. ובמקרה שלי, גיטריסט שחייב לשבת בישיבת גיטרה קלאסית עם כלי בעל גוף של עוד, היה לאתגר.

ועוד. בלאוטה או בעוד אין משטח ישר כמו בהיקפים בגיטרה שיכול להתייצב על הירך, הכלי כל הזמן מחליק החוצה. לנגני לאוטה קושרים שרוך אל הכלי ומנגנים פחות או יותר כמו נגני גיטרה אקוסטית שמנגנים בעמידה. במקרה שלי פשוט שמתי מפיות גומי על הירכיים. לא הכי נוח, לא עבד 100%.

ולמרות שהתוצאה של המטמורפוזה הזאת הייתה גסה משהו, והנגינה לא הייתה פשוטה, וניסיונות הכיוון היו מיגעים – היה שווה, מאוד. עד כדי כך שתלמיד שלי אפילו ניגן בכלי הזה יצירה של דאולנד בערב מגמת מוזיקה בבית ספרו.

עברו שנים. ההתלהבות פחתה. המיתרים התחילו להשתחרר מחוסר שימוש. מצאתי כיסוי צ'לו קטן והכנסתי את ה"לאטה" אל תוכו ותליתי בחדרי בקונסרבטוריון.

אולי יום אחד,

בהזדמנות...  

ההרפתקה אליה יצאתי הייתה מעשירה מאוד. צריך להתחיל משהו חדש, בוא נראה...

 =================================================================================

את המאמר הזה אני מקדיש לאיגור, חברי האהוב שנפטר לפני מספר שנים.

זכר צדיק לברכה.

דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.