לפני מאה שנה, נגיד, כשניגנו יצירות של טארגה,או אלבניז, או באך, עשו זאת במיתרים ביולוגיים. כבר כתבתי על כך, והינה עוד קצת השלמות.

מספרים שהמיתרים האלה הפיקו צליל רך, מתוק, חם, קצת מופנם. כל זאת לאומת מיתרי הניילון שבהם אנחנו מנגנים כבר יותר משבעים שנה. כפי כבר סיפרתי, סגוביה הוא זה אחראי לכך. בחיפושיו אחרי מיתרים עמידים יותר, וכאלה שיפיקו צליל יותר עוצמתי, הוא הנחה יצרן מיתרים אמריקאי/שבדי אוגוסטין עד שהשני יצר סט מיתרים מהפכני מחומר סינתטי.

וכך, בהדרגה, שכחנו את צליל הגיטרה שהיה מאפיין אותה לאורך מאות שנים אחורה. סור, ג'וליאני, ריגונדי. נגני לאוטה. אפילו קונצ'רטו דה ארנחואז בוודעות נוגן לראשונה במיתרים האלה. לא מסקרן אתכם איך זה נשמע?

לי לא יצא לנגן במיתרים ביולוגיים, לכן לא אוכל לספר מעדות ראשונה על אופיים. אבל אלוהי האינטרנט מזמן לנו אפשרות להכיר את המיתרים האלה ממש מקרוב, כי קרוב שאפשר, אבל מרחוק.

אז בסרטון הראשון שלפניכם אפשר ללמוד איך גם בימינו מיצרים מיתרי מעיים. עבודה לא פשוטה, שדורשת הרבה ידע וניסיון שנצבר מהלך מאות בשנים. כמעט ללא טכנולוגיה חדשה, עד עצם היום הזה.

ובסרטון השני נגן אמריקאי צעיר עושה השווה מקצועית למדיי בין המיתרים הביולוגיים לבין המודרניים. הוא גם מקפיד לצלם את קטעי ההשוואה באופן הכי זהה שאפשר. ואמנם, הוא דברן גדול ומלווה את נגינתו בהמון דברים, העבודה שהוא עשה כאן מאירה את הנושא בצורה ממש טובה.

אולי גם אני אעשה את זה.

יום אחד, תלוי כמה המיתרים האלה עולים.

דוד בוליס

קונסרבטוריון רחובות

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.