הכתבה על מנשה בקיש נכתבה לפני כ-15 שנה על-ידי תלמידו האהוב, ראובן סרוסי, גיטריסט ומלחין, מי שריכז אז את מקצועות הקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בתל-אביב.

כשפניתי לראובן, נעניתי מיד בחיוב ותוך זמן קצר קיבלתי במייל את "הרשימה", כפי שהוא אומר.
ובכן, הרשימה כללה טקסט בן 1200 מילים, ומתוכו נגלו פרטים רבים על חייו של מי שהיה האומן הראשון בארץ בתחום המוסיקה הקלאסית שמבוצעת בגיטרה. כך קרא לו משה יעקבסון, כשהודה לו על עזרתו בעריכת חוברת נגינה בגיטרה-האומן, לא המורה.
בטקסט של ראובן אי אפשר שלא לחוש בחום ואהבה שחש הכותב כלפי האיש שבכתבה. מתוך החשש לאבד את התכונה הנפלאה הזאת של "הרשימה", אני מגיש אותה לכם, הקוראים, כלשונה. צמצמתי במעט, לצורך זרימת סיפור.  

"מנשה בקיש נולד קרוב לקהיר בשנת 1921. אביו (ממוצא יהודי יווני-ספרדי) היה מהנדס אשר עבד בבית חרושת בפרברי הבירה המצרית.  משפחותיהן של העובדים (רב אנשי המקצוע היו זרים) גרו בתנאים מאד נוחים במגורים באזור ומנשה זכה לחינוך ברמה הגבוהה ביותר, אשר כלל גם נגינת פסנתר ולימוד שפות. מנשה התרפק רבות על תקופה זו בחייו בסיפוריו וציין את השעות הרבות שבהן בילה במשחקי טניס, את הטיול שעשה עם משפחתו לארץ ישראל בשנות השלושים המוקדמות ופרטים רבים נוספים אשר העידו על ילדות מאושרת ועתירת חוויות.
בשנת 1936 (בהיותו בן 15) נשלח מנשה - אשר הצטיין בלימודי המתמטיקה- ללימודים בבית הספר הפוליטכני בלייג', בלגיה. שם, בתנאי פנימייה, מנשה למד לקראת תעודת בגרות מדעית אשר תהיה בסיס לקבלת דיפלומה אשר תספק לו תפקיד מכובד, לפי כוונת הוריו, בחזרתו למצרים. 
בתקופה זו, בגיל ההתבגרות, מנשה הכיר את הגיטרה הקלאסית. תחילה דרך שותף בוגר יותר למעונות התלמידים, אשר ניגן בכלי ולימדו כמה יסודות של ליווי ושל נגינה בתווים על הגיטרה. לאחר מכן,  קיבל מנשה אישור מהוריו במצרים לקבל שעורים אצל מורו של אותו חבר: שמו היה ז'אק סטיוארט. מנשה שמר צילום שלו, מונח לעיני המבקרים בביתו, עד סוף חייו. אצלו קיבל מנשה את יסודות הנגינה בגיטרה קלאסית: יש לציין שהגיטרה הקלאסית באירופה בימים ההם (ובלגיה הייתה אולי במעמד עוד יותר שולי) היתה בשלב ראשוני ביותר של הכרה. הרמה היתה מאד בסיסית וההוראה מאד חובבנית. אך מנשה, אשר למד פסנתר בילדותו, היה נלהב ויכולותיו המוסיקליות חיפו על כל הקשיים. 
השנים עברו, מנשה המשיך בלימודיו, ולימודי ההנדסה בפוליטכניק שולבו בתשוקה החדשה לגיטרה. אי שם ב-1938 אביו של מנשה נפטר: אמא שלו לא גילתה לו כלום במכתביה אליו; רק כאשר פרוץ מלחמת העולם היה לעובדה ודאית קיבל מנשה מברק לחזור מיד למצרים. 
מנשה אהב לספר שוב ושוב את קורות אותה חזרה בהולה. בדרך אל האנייה במרסיי היה עליו לשהות יום אחד בפריז- שם הוא גמר אומר לעשות שני דברים: לשחק שח במועדון שח ידוע, וללכת לביתו של נגן ומורה לגיטרה אשר את עותקי יצירותיו רכש עוד בבלגיה:  סרבלו קלאברו.
(מנשה שמר את התווים האלה כל חייו וכעת הם בידי: יצירות מוזרות הדורשות שימושים ואפקטים מיוחדים לגיטרה כגון חיקוי כלים עתיקים, נבל וכד')
לאחר שמילא את משאלתו בעניין השח-מט (אחת מאהבותיו שלא נפסקו עד יום מותו, כאשר ימיו של מנשה עברו במשחקים ארוכים מול "מכונת השח" המכונה 'לאו') מצא מנשה את מר סרבלו קלאברו בכבודו ובעצמו, אחד מנגני הגיטרה הקלאסית החשובים – והיחידים- בפריז באותם זמנים. לאחר שדברו ונגנו, שאל קלאברו את מנשה: אתה רוצה להכיר את הגיטריסטית הטובה ביותר בפריז ובעולם, ילדת הפלא אידה פרסטי? היא גרה שני רחובות מכאן. מנשה אשר שמע כבר על פרסטי והעריץ אותה (ועד היום אני חושב שטיפח כלפיה איזו פנטזיית אהבה דמיונית ) נתקף ביישנות ואמר: בשביל מה, הרי מחר אני כבר באונייה למצרים...
מנשה הגיע לקהיר ומהר מאד שולב בעבודה משרדית בבית החרושת שבו עבד אביו. בקהיר, בחנות כלשהי שהזדמן אליה ושבה גילה את תחביב הגיטרה בשיחתו עם הנוכחים, מישהו אמר לו: אני מכיר מישהו שמנגן גיטרה כמוך (ז"א לא רק מלווה שירי סרטים וכד'): שמו מיכאל אבלוניטיס אך הוא מכנה עצמו "מיגל אבלוניס" לשם הרושם ה"ספרדי".
מנשה מספר שלפני שהגיע לביתו של מי שאמור היה להיות במשך השנים הבאות מורהו, לא עמד האיש בציפייה ויצא לקראתו עוד ברחוב. שם ברחוב אמר לו: בו נראה, פתח את הנרתיק, מעניין איזה גיטרה יש לך...
מהר מאד הפכו הפגישות עם אבלוניס לשעורים קבועים: שם נודעו למנשה חידושי הטכניקה שלעולם לא שמע עליהם קודם, כגון ה"פריטה הנשענת" והישיבה הנכונה ורזי ההרמוניה והקונטרפונקט, אשר אבלוניס התגאה בידיעתם. ("תיקנתי טעות אצל באך" אמר לו פעם...)
מיגל אבלוניס היה בן של אומן-צייר עתיר אמצעים אשר קיבל את מיטב החינוך המוסיקאלי שאפשר היה לקבל בקהיר באותם ימים. יש לזכור שבאותו הזמן היה בקהיר עוד איש צעיר ממוצא יווני (כמו אבלוניס עצמו) שהפך להיות ברבות השנים (והחלפת השם גם כן לשם עם צליל ספרדי) הגיטריסט ה"צרפתי" הידוע אלכסנדר לגויה...
אבלוניס עבר בתחילת שנות ה-50 למילנו והפך לעורך ראשי למוסיקה לגיטרה בהוצאת ריקורדי ולאחר מכן בהוצאת "ברבן". מנשה חייב לאבלוניס את ההכרות עם עיקר הרפרטואר של הגיטרה הקלאסית, בעיקר זה המזוהה עם אנדרס סגוביה." 

ומכאן-המשך תולדות חייו מפי תלמידו, ראובן סרוסי.
 
מנשה הגיע לישראל עם משפחתו, היישר למעברת טבריה  ב-1956. ימיו הראשונים היו קשים מאד, אך בעזרת אנשים טובים אשר עזרו לו והתרשמו מיכולת הנגינה שלו (תופעה נדירה, ראשונה מסוגה, אפשר לומר, בישראל של אותם ימים) קיבל עבודה כנגן במועדון התיאטרון בתל אביב. כמו כן הוזמן לנגן בהצגות של הבימה והקאמרי. בין השאר למוסיקה להצגות שחיבר גארי ברתיני.
סיפור מיוחד במינו ואשר מנשה חזר וסיפר הוא זה של ביקורו של מנחה הטלויזיה האמריקאי הנודע אד סאליבן, כמדומני ב-1960.
מנשה החליט להשתתף באודיציות אשר ריכזו את כל אומני ישראל בכל התחומים : בין הנבחרים היו הילד יצחק פרלמן, להקת המחול "כרמון"ואחרים. סאליבן התלהב ממה שמצא כאן והחליט לצרף עוד 5 מופעים על חמשת הנבחרים. מנשה הגיע אז למקום העשירי... ולכן גם נבחר. הוא סיפר שלשלב הגמר הוא הכין את העיבוד המיוחד שערך אבלוניס ל"אל פולו", מתוך "איבריה" לפסנתר של אלבניס. הוא סיפר שכאשר החל לנגן, הקהל המקומי (...) לא היה מוכן למופע שקט ואינטימי כזה. הדיבורים ורחש הקהל ממש הקשו על הריכוז. פתאום הבין שהוא לא יוכל להמשיך את "אל פולו" : black-out... כפי שמנשה אמר: "מיד עברתי לתכנית חרום: 'אסטוריאס' הישן, הטוב, והתמיד באצבעות..."

מנשה הפך בשנות הששים למורה חשוב (אולי החשוב) לגיטרה קלאסית בישראל. הוא הקים מועדון לגיטרה בו הופיעו מיטב הנגנים בימים ההם במפגשים קבועים בבית ציוני אמריקה ובבימות אחרות אשר נמצאו במהלך השנים. שותפיו באותה עת היו אפרים פולק (אשר שלח יש בנפשו בשנות העשרים לחייו) ואחיו מתניה, אז טייס וגיטריסט חובב וברבות השנים מייסד הוצאת "אורפה", אחת הידועות המתמחות במוסיקה לגיטרה  כיום, בארה"ב. עוד שותפו אז אדגר דנה, חיים אסולין, יוסי ירושלמי שרק הגיע מאירן ואחרים. 
בסביבות 1965 מנשה נכנס" להרפתקה" כלכלית: הוא הכיר את רפאל אוריין, מומחה בבניית כלים מזרחיים והחליטו לייסד תעשיה זעירה של בניית גיטרות קלאסיות בישראל אשר תיתן מענה למספר ההולך וגדול של מתעניינים הלומדים  בכלי.
כהכנה, שנים קודם, מנשה עשה "סקרי שוק" בעניין בניה ובונים וכך הגיע להכיר, כמעט במקרה, את איגנסיו פלטה מברסלונה, אחד מגדולי בוני הגיטרות בעולם. אז, בתחילת שנות הששים שמו היה עדיין ידוע למתי מעט וגם הבנייה שלו היתה עוד לפני שיאה. מנשה רכש לעצמו ולתלמידיו גיטרות מאת פלטה וכך זכינו, תלמידיו, להנות מנגינה על כלים משובחים אלה.
מנשה לא ידע גבול לנדיבותו: פעמיים נתן לי לסיורי קונצרטים בחו"ל את הגיטרה שלו. אחת מהן הצלחתי למכור, על פי תאום מוקדם וכך גמלתי לו במשהו על נדיבותו. השניה ליוותה אותו עד יומו האחרון.
עם השנים, מנשה נסע בעולם והזדמן לביקור אצל גדולי הגיטריסטים והמלחינים ושמר מהם זכרונות ומזכרות: אנדרס סגוביה, חואקין רודריגו, אדוארדו סאינס דה לה מאסה ואחרים.

רשימת התלמידים אשר למדו אצל מנשה ארוכה: היא כוללת נגנים קלאסיים, כדורון סלומון, אורלי לבן, אדם דל מונטה וכמוני ורבים אשר עסקו במוסיקה פופולארית (אורי הרפז, שלומה יידוב, גיל דור ואחרים) והרבה אנשים אשר למדו אצלו יותר מאשר רק לפרוט על גיטרה.
במהלך השנים ביתו היה נקודת ביקור ומפגש הכרחי לכל אישיות גיטריסטית אשר ביקרה בארץ: אליריו דיאס, נרסיסו ייפס, איקירו סוזוקי, רוברטו אאוסל, שין איצ'י פוקודה, קלאודיו מרקוטולי, ורבים אחרים אשר נהנו מהמפגש אצלו.
משפט קצר על מנשה כתלמידו: מנשה הכיר את הרפרטואר של הגיטרה הקלאסית על בוריו. רק תחום המוסיקה החדישה היה לו זר במקצת ואני חושב שהצלחתי לעניין אותו במשהו בעניין.
הכרתו את הסגנון, המטען הרוחני של היצירות ושמיעתו המוסיקאלית החדה היוו נכס לכל תלמידיו. אני יכול לזכור את מנשה, מכין איזה תבשיל במטבח (הרבה שעורים נמשכו אל ארוחה משותפת) וצועק: פה דיאז, לא פה בקר...