כשג'והן וויליאמס, שהוכתר כנסיך הגיטרה הקלאסית על ידי המלך, אנדרס סגוביה, הוציא בשנת 1971 תקליט בשם Changes, ברומזו על תוכנו של התקליט, אנשי עולם הגיטרה הרימו גבה.

התקליט הזה הוא תוצאה של שיתוף פעולה של וויליאמס עם המעבד והמלחין סטנלי מיירס, כלל בתוכו נעימות של מוסיקה קלאסית וקלה, או מוסיקה קלאסית מעובדת "בקלילות", או ממש מנגינות פופ. באך נשמע שם כמו ויולדי קליידרמני משהו. גם שיר של חיפושיות היה שם. וגם נעימה מקסימה ששומשה כנעימת הנושא בסרט "צייד הצבאים" הנודע, הלא היא "קווטינה".

אבל כשבשלהי שנות השבעים הוא הצטרף ללהקת רוק פיוז'ן SKY, - זה כבר היה יותר מדיי.

זילות! בגידה! נטש את העולם הקלאסי למען ממון! מה לא..

והוא, פעם אחר פעם ניסה להסביר שהוא חובב מושבע של המוסיקה. כל מוסיקה , כל עוד היא איכותית ונוגעת לליבו, טעמו, עניינו האינטלקטואלי.

לא פעם שמעתי וידויים של נגן גיטרה קלאסית זה או אחר שהוא הגיע לנגינה בכלי דרך אהבתו לשירים, או גיטרה אקוסטית או חשמלית. ושלמרות שעבר את התהליך של העמקה, מעבר מ"קלילות הדעת" הרגשית של פופ למעמקי הרגש של מוסיקה אומנותית – עדיין יש בו אהבה לכל ז'אנר (סוגה, כך יש לומר בעברית) כל מה  שהוא איכותי ושנוגע בו.

כמו וויליאמס, כך גם רולן דייאנז, כפי שכבר סיפרתי במאמר עליו, אמר שיש לו "תאבון להכל". ג'ז, פופ, שנסון, קלאסי. הכל.

ניתלה באילנות הגבוהים. ונספר כאן על מוסיקאים גדולים, מאסטרים של ממש. אומני המוסיקה, אומני הבמה, אומני הגיטרה.

רק שכל אחד בסוגתו, בסגנונו ובתחומו. לא הגיטרה הקלאסית, אלא כל מיני.

אבל במה שאין ספק זה שמדובר באומני על. מוסיקאי אליט. כוכבי לכת.

זאת רשימה חלקית שלי. אני משוכנע שהיא חופפת את רשימותיהם של רבים אחרים.

והראשון ברשימה הוא:

בירלי לגרן

עליו שמעתי לראשונה בתוכנית הרדיו של דני קרפל אי שם בשנות ה-80. הוא סיפר על ילד צרפתי בן ה-13 שיודע לנגן בגיטרה האקוסטית שלו כמו שאף אחד אחר, באם מדובר בצעיר או במבוגר. סיגנונו הוא ג'ז צרפתי צועני של שנות השלושים, הטכניקה שלו היא הטכניקה של ג'נגו ריינהרד האגדי. הוא גם ניגן בגיטרה כמו זו שהיתה לג'נגו, גיטרה אקוסטית ללא הגברה, SELMER MACAFERI. מאלתר כמוהו, במהירות מסחררת. ובטעם מוסיקלי של אומן בוגר.

כל זה היה נכון לשנות השמונים המוקדמות. כיום בירלי לגרן צמח לענק בעולם המוסיקה. וירטואוז אמיתי. הוא שולט בכל זרמי הג'ז. כמו גם בנגינה בכינור וקונטרבס. הוא אחראי על מספר רב פרויקטים מרהיבים בכל רחבי העולם.

עד היום, כשאני שומע או רואה את נגינתו ואת האופן שהוא מאלתר, אני קופא במקום כדי שלא אפספס אף ניואנס. כושר ההמצאה שלו מדהים, הטכניקה ... היא כה גבוהה שבעצם לא קיימת. פשוט טיסה בחלל. ואקום ללא חיכוך.

קשה, באמת קשה לבחור מהמון הדוגמאות של נגינתו שמסתובבות ברשת. תוך חריקת שיניים, אני בוחר את זה:

טומי עמנואל 

את אומן השני הכיר לי חברי משכבר הימים אריה. איתו הגענו יחד לישראל בשנות השבעים. איתו חלקנו תמיד את אהבתנו למוסיקה באשר היא. עבודתו גרמה לכך שהוא נעלם לכמה עשורים. וכשחזר, באחת השיחות שאל אותי: "אתה מכיר את טומי עמנואל? לא? אתה חייב לשמוע אותו".

 טומי עמנואל הוא אומן גיטרה אקוסטית, יליד אוסטרליה. גם הוא מגיל צעיר חרש את רחבי מדינתו בהופעות יחד עם אחיו, שגם הוא היה נגן מחונן. הוא שאב את השראתו מנגן הגיטרה האמריקאי צ'ט אטקינס, והביא את אומנות הנגינה בכלי לרמה עילאית.

בנוסף לטכניקה גבוהה וייחודית (הוא משתמש במפרט צד שמולבש על האגודל, ועושה בו שימוש גם כמפרט רגיל , כמו במנדולינה), הנגינה שלו רגישה ביותר. מלאה בטעם טוב, אסתטיות רבה.

הוא מופיע על הבמה לבד, ובכל הופעה הוא מביא את הקהל שלו לאקסטזה. ההופעות הרבות מאז ילדותו הפכו אותו לאומן במה גאוני. הוא נותן לקהל שבא לשמוע אותו תחושה שהוא מעריץ אותו. יש לו חוש הומר משובח,  בו הוא משתמש בצורה מובנית בהופעותיו. על הבמה הוא יצור היפראקטיבי, אחוז אהבה לקהל שלו.

הוא מדהים.

אז תתרווחו בכיסא, הינה הוא. 12 דקות של קצת דיבור ונגינה מדהימה של פרפורמר ענק.

והיזהרו, זה ממכר.

האחרון הוא אמנם נגן גיטרה בס, אך בכל זאת. ובעקר בגלל זה שהוא הפך את הכלי הזה לכלי לנגנים וירטואוזים. כלי שיודע להביע צבעים ורגשות, ורסטיליות ותחכום.

ג'קו פסטוריוס

ג'קו פסטוריוס, הוא נגן ג'ז אמריקאי, שפעל זמן יחסית קצר, מאמצע שנות השבעים עד אמצע שנות השמנונים, בערך, עד למותו המוקדם. הוא התפרסם בלהקת ג'ז-רוק   Weather Report שהשאיר את נגני הבס שהקשיבו לו שמוטי לסת. קווי הבס שלו בתוך ההרכב נשמעו כאילו המוסיקה של ההרכב נבנתה סביבו, סביב תפקיד הבס. וזה בזמן שנגני ההרכב היו מוסיקאים לעילא ולעילא. וכשהוא ניגן את הסולו שלו, לא היו שום רגשי נחיתות. לא כמו הרכבי הג'ז הקלאסיים, שהקונטרבסיסט מנגן כורוס או שניים, שבסופם הקהל מוחא לו בנימוס, כשסוף, סוף הסקסופוניסט חוזר. כשפסטוריוס אילתר זה היה התפרצות של הר געש. חדשני, מעניין, מלא תעוזה. כמו שאף אחד אחר לפניו. חיש מהר כולם התחילו לנגן כמוהו. או לפחות ניסו.

חידוש נוסף בנגינתו היא הכלי בו הוא ניגן. הוא סיפר שיום אחד הוא הסתכל על הגיטרה שלו, FENDER JAZZ BASS, לקח סכין ותלש לה את כל השריגים, מתוך רצונו להפוך אותה למה שנקרא FRETLESS. זה אולי מובן מאליו לנגן כלי קשת לנגן עם לוח האצבעות חלק, כמו בצ'לו. לא לנגנני הבס של התקופה. נגינתו של פסטוריוס הייתה נקייה, מהירה והחלטית. ויצירתיות -מ ט ו ר פ ת.   

הינה אחת מהקלטות המפורסמות שלו. סטנדרט מתקופת הביבופ של צ'רלי פארקר, וירטואוז נודע שלעצמו, שאף אחד לפני פסטוריוס לא העלה על דעתו שניתן לנגן ככה בבס.

מטורף...

דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.