באמצע היום, בעבודה, קיבלתי סרטון ממרסלו. בהפסקה פתחתי. רואה שם שני אנשים מלווים את עצמם בגיטרות ושרים בספרדית בקצב הרומבה נעימה שנשמעה לי מוכרת משהו.

ואז הסתכלתי על הכותרת: "תראו מה קיבלתי, חברינו הגיפסי קינגס תרגמו את התקווה ??❤️ "

וואללה! שני האנשים שיושבים בנחת מסביב לשולחן ושרים בספרדית ובהפקה פלמנקאית את – התקווה! השילוב של הנעימה המזרח אירופאית, נעבעכית משהו של התקווה, ושירה גרונית עוצמתית של הזמרים הללו לכאורה, לא אמור להצליח.

אבל פה? ממש מקסים. שלא לדבר על כך שהם הקליטו את זה כשאנחנו כן כבר חודש במלחמה הפסיכית. כמים צוננים על ראשנו הכואב. מים, אבל בטעמים.

מרק עוף שהפך לפאייה.

דוד:

"מי הם? מאיפה? הבנתי שזה מירושלים?"

מרסלו:

"החברה הם מה ג'יפסי קינגס, חשבתי אולי כתבה עליהם, שמתי בפייסבוק ויש מעל 700 שיתופים ואלפי צפיות"

דוד:

"בטח. בשמחה."

אבל שימחתי הייתה מוקדמת מדיי. לא הצלחתי למצא חומר ודאי על האנשים ששרים בסרטון המדובר. מצד אחד ג'יפסי קינגס היא להקה מוכרת ביותר מאז שנות השמונים. ומצד שני מסתבר יש כמה וכמה להקות עם שם זהה או דומה, עם חברי הלהקה שגם להם יש שמות זהים או דומים מאוד.

לא מצאתי את הידיים והרגליים בכל זה. כעבור שבוע התיאשתי. בכיתי למרסלו. והסתבר שהוא מצא את המקור, ובין היתר את ההודעה הזאת:

"היי טנור, שמי מיקה, ואני מנהלת של להקת הגיפסי קינגס מדרום צרפת. צלצלו אלי... אני הוצאתי לעולם את (התקווה), וראיתי שאהבתם. כל העולם ראה את הקליפ, מילוני צפיות, צלצלו אלי."  

יומיים לאחר מכן שוחחתי עם מיקה. מיקה שורוק. כך הציגה את עצמה, כ"מנהלת ייצוגית אומנותית של משפחות רייס ומניטס דה פלטה", ומיצגת של הצמד הזה, שהם פצ׳אי רייס ובולה ריי , כשהאחרון הוא נכד לאחותו של מניטס דה פלאטה, נגן הפלמנקו המפורסם מצרפת. שעל גבי הגיטרה שלו המחוררת מציפורניו, פאבלו פיקאסו, הצייר הנודע צייר שני עיטורים. 

אבל הסיפור של הג'יפסי קינגס מתחיל הרבה לפני. מדובר במשפחת רייס שהגיע לצרפת אחרי שברחה/גורשה מספרד בזמן מלחמת האזרחים שם. ובהתחלה בני המשפחה שרו במסיבות ושמחות תמורת אוכל ואלכוהול. היו ממש זמרי רחוב.

בשנות ה-70 הם הקימו להקה ביחד עם בני משפחת ביליירדו, שהיו יותר הנגנים, בזמן שבני רייס – הזמרים. הלהקה המשותפת התחילה לצבור פופולריות, עד שהתפוצצה בלהיט "במבולאו". אני זוכר שבתקופה שזה יצא אי אפשר היה של להידבק לשיר הזה. ואחר-כך בא"הוטל קליפורניה", ועוד.

אבל, כמו שזה קורה גם במשפחות טובות, כולם רבו עם כולם. הלהקה התפצלה לרסיסים, כשאלה לא מדברים עם אלה, ולכל אחד יש להקה משלו.

ביקשתי ממיקה לספר על עצמה.

מיקה מספרת שמוסיקה מלווה אותה כל חייה. היא החלה ללמוד גיטרה בגיל 12, התאהבה במוסיקה מפרגוואי ובהיותה עוד נערה צעירה ביקשה כרטיס טיסה ללשם. המורה שלה היה אחד הנגנים של להקת הפולקלור המצליחה משם.

מיקה הכירה את  משפחת  רייס דרך איש בשם מוטק'ה דגן, שהיה טרובדור ישראלי המסתובב בעולם. והיא מלווה את המשפחה הזאת מאז שנות השבעים עד עצם היום זה, תוך שהיא מצליחה לשמור על הקשר עם כולם, למרות המריבות ביניהם. ובין היתר היא הפיקה בארץ פרויקטים עם מירי מסיקה ושחומי שבת.

איך נולד הרעיון לשיר את התיקווה? מיקה מספרת שהיא הציעה את זה לצמד המוסיקאים כשהיא מנגנת להם את הנעימה בגיטרה. תוך שעה הם חזרו אליה עם ההמנון מושר ומלווה, בסגנון הכי ספרדי שאפשר.

הביצוע של שני המוסיקאים נשמע מאוד רענן, עוקצני. דווקא השילוב בין התרבויות כאן – הוא זה שעובד מצוין.

מיקה מספרת שיש גם ביצוע שלהם ל"ירושלים של זהב", צריך לשמוע.

ומה לגבי הופעתם בישראל?

גם מרסלו וגם מיקה אומרים שהם עובדים על זה.

יאללה, קדימה. מגיע לנו קצת נורמליות בזמנים הלא נורמליים הללו.

דוד בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.