בעולם, בשלהי חייו, לא התייחסו לבוהק הזוהר של הכישרון שלו. והיו סיבות לכך. יותר נכון סיבה.

לפני הרבה שנים בפסטיבל שבוע גיטרה שהתקיים בתל אביב, זה שהעורך המוזיקלי שלו היה יהודה שרייר, מוזיקאי שאני מאוד מעריך, מצאתי את עצמי בתוך הגלריה של מוזיאון תל אביב באולם תצוגה גדול שבמרכזו נבנתה במה, לפניה קל מאזינים ישובים על כסאות פלסטיק שיותר התאימו לפיקניק מאשר לקונצרט. מסביב על הקירות היו יצירות אמנות שתרמו את חלקן לאווירה המיוחדת.

על הבמה הופיע גיטריסט איטלקי (מצטער, לא זוכר את שמו, הרבה שנים עברו מאז}. אני זוכר שלפני שניגן את היצירה של המלחין שהוא נושא הכתיבה הזאת הוא אמר שהמלחין הזה הוא מאוד ייחודי וגם סוג של פרא.

ואני, אני דאז, הינהנתי בהסכמה בראשי. כן, זה גם מה שאני הרגשתי כשניגנתי את יצירותיו אז. ובכן, לא יותר.

Agustin Barriosאו כמו שהוא נהג תקופה מסוימת לכנות את עצמו Nitsuga Mangore(כשהשם הראשון זהו שמו-אגוסטין במהופך, ומנגורה זהו שמו של גיבור לאומי של פרגוואי שהאומן אימץ לעצמו), היה נגן דרום אמריקאי יליד פרגוואי שחי בין השנים 1885- 1944.

פרגוואי באותם הימים היתה מדינה דרום אמריקאית לא נחשבת, כלכלה דלה, תחת כיבוש של ארגנטינה ברזיל ואורוגוואי. הסיכוי שבמציאות הזאת ייולד נגן ומלחין גיטרה בעל שיעור קומה כמו באריוס היה לאפס.

ובכל זאת, ולמרות זאת.

באריוס נולד לאב שהיה משנה ליועץ כלכלי ולאם מורה. המשפחה חייה ונשמה אומנות, במיוחד שירה ומוזיקה. כנער באריוס כבר דיבר שתי שפות מקומיות, וידע לקרוא ולהבין טקסטים בגרמנית, אנגלית וצרפתית. אימו הקנתה לו אהבה לספרות, בעקבות כך כל חייב הוא חיבר שירה, ומאביו, גיטריסט חובב, קיבל את האהבה לגיטרה. המורה הראשון שלו לגיטרה, גוסטבו סוסה אסקלדה, שהיה רק בשבע שנים מבוגר ממנו, הכיר לו מוזיקה של המלחינים כמו טארגה, סור, ואגואדו. ובגיל חמש עשרה הוא כבר היה נגן בולט בסביבתו וקיבל מלגת ללמוד מוזיקה בקולג'יו נסיונל דה אסונסיון. עד היום הוא נחשב לסטודנט הצעיר ביותר שאי פעם למד שם.

האפשרויות הדלות בארצו הובילו אותו לחפש את מזלו במדינות בדרום אמריקה אחרות. ב-1910 הוא נסע לבואנוס איירס, שם הכיר מוסיקאים חשובים, וביניהם חוליו סגרראס. משם נסע לצ'ילה ולפרו ,מונטווידאו שבאורוגואי, שם נתמך על ידי איש אשר היה בעל חווה של בעלי חיים וגיטריסט חובב. בשנת 1916 זכה להצלחה רבה בברזיל, לאחר הופעה בריו דה ז'נרו. מאותה שנה ועד 1920 התיישב סאו פאולו.

וכך באריוס הפך לגיטריסט מפורסם בזכות הופעותיו הפנומנליות, הן בהופעות והן בהקלטות גרמופון. הוא בעצם היה לגיטריסט הקלאסי הראשון בעולם שהקליט הקלטות לתקליטי ויניל בין השנים 1909-1910.

כמה טוב הוא היה? עדות ראייה מברנש בשם לופה טקסרה שהאזין לבאריוס בקונצרט בקרקס, ונצואלה ב-18 באפריל 1932, והעיד כי " כנגן גיטרה, באריוס עולה על סגוביה, אותו  ראיתי בלונדון בשנה שעברה". ממש דברי כפירה.

הקריירה של באריוס היתה בפריחה.

עד שאנדרס סגוביה הגיע לסיבוב הופעות בדרום אמריקה.

הו, סגוביה... "שמש העמים". הוא הביא איתו לילידים הלטינו-אמריקאיים כמה בשורות. וביניהן:

א. אין עוד מלבדו.

ב. אין טכניקה מלבד סוג הטכניקה אותה הוא פיתח.

ג. אין גיטרה שנראית או מסודרת שונה מזו שבה הוא מנגן.

ד. הרפרטואר של כל גיטריסט חייב להיות מורכב מרפרטואר של סגוביה, מעיבודים שלו ליצירות מופת, או מיצירות עכשויות שנכתבו עבורו.

אנחנו חייבים לסגוביה הרבה. את היצירות שנכתבו בהשפעתו ועקב כך הרחיבת הרפרטואר של גיטרה. את הכלים המדהימים שפותחו בעקבות דרישתו לייצר כלים חזקים בעלי צליל גדול שיתאימו לנגינה באולם קונצרטים ללא צורך בהגברה (זה לא ממש הצליח, בטח כשמדובר בנגינה עם תזמורת). ואת המעבר ממיתרי מעיים למיתרי ניילון, גם זה בזכותו. אישיותו העצומה שהשפיע על קבלתה של גיטרה למשפחת כלי נגינה, שיש לכבד ולהעריך אותה, שהיא לא נופלת מכל כלי אחר ביכולת ההבעה ובאפשרויות הטכניות. ומתוך זה גם הכרה בייחודיות של הכלי הזה.

לא עוד גיטרות שתלויות על הקיר, צוברות אבק, לראשם קשר סרט אדום יפה, ומדי פעם תולשים אותן מהקיר בשביל לנגן כמה רומנסות אידיוטיות. כל כך מקובל היה הנוהג הזה שראיתי אפילו בגיטרה של אנטוניו דה טורס חור בראש הגיטרה שנוצר כדי שיהיה נוח לתלות אותה על המסמר שבקיר.

אחרי סגוביה הגיטרה הפכה לכלי מושקע, יקר. בגללו כמות הלותיירים בעולם שבונים היום גיטרות איכותיות היא עצומה. בזכותו כיום ישנם אין ספור פסטיבלים, תחרויות, קונצרטים של גיטרה בכל רחבי העולם.

אבל לצד כל זה צריך גם להגיד שאישיותו של סגוביה הייתה מורכבת. מספיק לראות כיתות האמן שהוא העביר. ישנם צילומים בהם אפשר להבחין במניית הגדלות שלו. מה שלחלוטין היה זר, למשל, לג'וליאן ברים. באחת הסרטונים אפשר לראות איך סגוביה מעיף מהמקום את אחד המשתתפים , בן ארצו, וצועק עליו "החוצה!" בזעם. כל זה בגלל שהוא השתמש באיצבוע לא של סגוביה.

אני מבין שסגוביה הגדול ניסה לשמור בכל כוחו על הכתר, על מעמדו הרם. ובדרך רמס וכופף אנשים רבים, לעיתים בשביל לרכוש לעצמו את הגינונים של הכל-יכול, אחד שמותר לו. וצריך לזכור עוד משהו. לעומת מלחינים ונגנים אחרים סגוביה היה אוטודידקט. הוא לא היה אריסטוקרט, לא בא ממשפחה של אמנים, ובעצם המציא את עצמו. ובחברה של מועמדות שמאפיינת מדינות כמו ספרד, בעצם גם בכל המדינות של אותה התקופה, הוא הצליח להפוך למי שהוא. הוא בנה את עצמו בעשר אצבעותיו, תרתי משמע. אני מניח שבסופו של דבר, בתת מודע,זה די אכל אותו שהוא היה מפשוטי העם, ובכל מקום שהיה אפשר היה מתעמר בחלשים ממנו כמהלך פרוידיאני.

לעומת סגוביה באריוס היה יוצא משפחה של אנשי אמנות, אנשי תרבות, אנשי ספר ושירה. אבל – לטיני מדרום אמריקה. על הילידים מסוגו הסתכלו הס"ט תמיד בזלזול, מלמעלה.

אם-כן לא רק באריוס ידע על סגוביה, גם סגוביה היה מודע לקיומו של באריוס.

הם אכן נפגשו, על כך עדותו של סגוביה עצמו:

"בשנת 1921 בבואנוס איירס, ניגנתי באולם לה ארגנטינה הידוע באקוסטיקה הטובה שלו לגיטרה, שבו באריוס הופיעו שבועות ספורים לפניי. הוא הוצג בפניי על ידי מזכירו אלביו טראפני. בהזמנתי באריוס ביקר אותי במלון בו התאכסנתי, וניגן עבורי בגיטרה שלי כמה מהיצירות שלו, ביניהן זו שהרשימה אותי באמת הייתה יצירה קונצרטנטית מפוארת "הקתדרלה" שהפרק הראשון שלה הוא אנדנטה, כמו מעין הקדמה, והחלק השני מאוד וירטואוזי, אידיאלי לרפרטואר של כל גיטריסט קונצרטים. באריוס הבטיח לשלוח לי מיד עותק של היצירה (נותרו לי עשרה ימים לפני המשך המסע שלי) אבל מעולם לא קיבלתי עותק." 

יאללה, בו נעשה ספקולציות.

מצד אחד מתאים לבאריוס לא להביא את התוים. הוא לא ממש דאג להדפיס או אפילו לרשום את רוב יצירותיו. הוא כנראה כתב קרוב ל-300 יצירות מקוריות, ורק כ-100 שרדו, כי רובם הוא שמר בראש ולא בתווים. ויכול להיות שהוא הבטיח לסגוביה משהו שלא היה לו. למרות שזה לא נראה לי. אפשר מזכרון תוך כמה שעות לרשום את התווים של היצירה.

האופציה שאני, המרושע, דוגל בה זה שסגוביה לא רצה, או אולי אפילו חשש שלא יוכל לנגן את הפרק השני של "הקתדראל". לכך נדרשה גישה טכנית אחרת מזו שלו. וגם אולי בגלל קינאה, פשוטה ויצרית למישהו שיודע לנגן כל כך טוב, ובטח שיודע לכתוב כל כך מרשים כמו שסגוביה ממש לא ידע. הוא לא יכול היה שלא להעריך, אבל גם דאג לקבור. הוא לעולם לא ינגן ולו אחת מיצירותיו של באריוס.

רוצים עוד? דבר דומה קרה ל"קונצ'רטו דה ארנהואז". סגוביה  ביקש מרודריגו  לערוך שינויים ביצירה בתענה שחלק מהקטעים בה לא נגינים בגיטרה, למה שהמלחין לא הסכים. ו סגוביה מעולם לא ניגן את הקונצ'רטו, באם מחשש שלא יצליח, או מהעובדה שלא הוא הראשון שביצע אותו. וזאת למרות שכעבור שנים אמר שלא ניתן להתכחש ליופי היצירה.

וכך, בערך מאמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, אגוסטין באריוס הפך מ"כוכב עולה" ל"לא פופולרי". נמוך קומה, בעל חזות ילידית שקיבל מאמו הפרגוואית. שמנגן בגיטרה בה מיתרי הסולו עשויי פלדה – מה שזכה לביקורת עזה בחוגי הבון טון. עד כדי כך שבאריוס ניסה להקטין את הצילצול האופייני שלהם בעזרת תליית חתיכות גומי קטנות בקצותיהם. הטכניקה שלו לא דמתה למקובל אז. ו-(בושה!) הוא עשה עיבודים לשירי עם פרגוואיים ושל עמי דרום אמריקה אחרים, או אפילו כתב יצירות באווירה שלהם. שומו שמיים! מעשה פרובינציאלי שאין כמותו!

הוא עד כדי כך הפך למוקצה, שבשנת 1930, כנראה מתוך ייאוש וחיפוש אחרי פרנסה, החליט ללכת עם הרעיון הילידי עד הסוף. הוא אימץ לעצמו שם חדשNitsuga Mangore. התחיל להופיע כשהוא בליבוש אינדיאני פרגוואי, מציג את עצמו כגדול נגני הגיטרה של הילידים, ומשלב בהופעותיו נגינה ושירה כתובה. למרות שהתיאור הזה די צובט בלב, באריוס אכן זכה לפופולריות וחרש שתי וערב את כל המדינות של דרום אמריקה והקאריביים.

המיזם הזה לקח כשלוש שנים, ובעקבות העצה של מנהלו החדש, הוא חזר להיות מי שהיה, פרפורמר של גיטרה קלאסית. רק השם שלו מעכשיו הוא Agustin Mangore.

אותו המנהל, או נותן החסות החדש שלו היה שגריר פרגוואי במקסיקו. ובעזרתו ובעזרת הקשרים שהיו לו באריוס סוף, סוף הגיע לאירופה. שנה היא 1934, אירופה לקראת אחד מפרקי ההיסטוריה המזוויעים שלה. בדרך לשם הוא הופיע בקובה. לאחר הגעתו, הוא הופיע באנגליה, בלגיה וספרד. והינה שוב צילו של המאסטרו, שלא להגיד רוחו, פגשה אותו. בבלגיה, הוא הגיע למצב נוירוטי לא יציב כשעמד להופיע בקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה, כל זה בגלל העובדה שאנדרס סגוביה ניגן שם רסיטל רק שלושה חודשים קודם לכן. לא פלא, אחרי כל הנאמר קודם.

הוא גם נסע לברלין, ובספרד הכיר את סאינץ דה לה מאזה ואת המשורר גרסיה לורקה. עם התקרבות מלחמת האזרחים בספרד ב-1936, חזר באריוס לונצואלה. בזמן ששניים מחבריו החדשים - גרסיה לורקה והמלחין אנטוניו חוסה איבדו את חייהם במלחמה.

אגוסטין באריוס מנגורה חיי את שנותיו האחרונות באל סלבדור, עסוק בעקר בהוראה ובכתיבה. שם גם כתב את יצירתו המקסימה ובאחרונה "נדבה קטנה, למען אהבת האל". הוא נפטר מהתקף לב.

                                              -------------------------------------------

כך כל זה אמור היה להסתיים, "בחור של אל סלבדור". סילחו לי על החרוז. ואז, למרבה האירוניה, תלמידו של סגוביה, ג'והן וויליאמס, הוא זה שגילה מחדש את המלחין יוצא הדופן הזה ובסביבות 1970 הקליט תקליט מיצירותיו של המלחין. וזהו, כמו אש בשדה קוצים, ההתוודעות לגאונות של באריוס הפכה לנחלת הכלל.  

כך כתב עליו ג'והן וויליאמס:

"As a guitarist/composer, Barrios is the best of the lot, regardless of era. His music is better formed, it's more poetic, it's more everything! And it's more of all those things in a timeless way."^[

באריוס הוא רחוק מאוד מלהיות "פרא". כשמנגנים את הוולס שלו, לא משנה באיזו פעם, מרגישים כמה רעננה היצירה, המוטיבים המלודיים. או כמה עוצמת נפש יש בקאתדראל. או שינויי כיוונים מפתיעים ב"טרמולו האחרון". בהכל, בהרמוניה, במלודיה, בסימטריה, בהולכת בס. באריוס במיטבו. אה, ושכחתי שזה מ-אוד, אבל מאוד יפה. מצד אחד כלום לא סטנדרטי וצפוי. ומן הצד השני -  זה אותו הטעם, מאוד קלאסי-רומנטי, מאוד אירופאי.

לא, זה לא טארגה, זה יותר שופן מאשר טארגה. לדעתי הצנועה, טארגה ניסה והצליח להרחיב את הטכניקה של גיטרה קלאסית כדי להרחיב את הרפרטואר שלה, את עולם הדמיון המוסיקאלי והדימוי העצמי שלה. אבל את כל החידושים שלו הוא ביסס על הטכניקה המסורתית של קודמיו. 

באריוס הלך הרבה יותר רחוק מזה. בכל הפרמטרים: סגנון, טכניקה, בחירה הרמונית, הולכת בס. ואת המרחק הזה לא כולם היו מוכנים ללכת. לפחות לא בלב שלם. לא רק סגוביה מטעמיו. גם האחרים, כמוני וכמו אותו הנגן איטלקי בפסטיבל הגיטרה. ששמו אותו, את באריוס בנישה של - "האקזוטיקה". "הפרא".

לא עוד.  

הזכרתי מקודם, אגוסטין באריוס מנגורה היה גם משורר. הינה כאן, אחד משיריו:

יש מסתורין מעמיקים בכל צליליך

ובלבך הכה בוער, גיטרתי.

מרבה בהרהורים,

בשמחותיך

פרצי תשוקה גם,

ודמעות של מתייפחים.

ליבך קיבלת ממורי חום, רך הנפש,

איבריאני העניק לך נפש אמיצה.

לאטינו תם, הדרום-אמריקני

תמן בך כל האוצרות של היבשה.

לכן מיתר שלך, שחופש כה יקר לו,

רוטט  ושר בהבעה כה אנושית,

ושירתך, היא לעתים קרובות נשמעת לי

כשיר קינהשל העזוב בצער מחניק.

זהו ליבך שמבכה בדידות מזהרת

כקול תפילה, כל-כך עצוב ומסתורי

של כל מי רגש בו פועם ללא הפסק.

תרגום: ד. בוליס

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.