פעם שמעתי על ספינת אוצר טרופה בשם ATOCHA  אשר טבעה במימי האיים הקאריביים. הספינה הזאת הייתה שייכת לצי המלכותי של ספרד, עמוסה זהב ואבני חן שנגזלו ממדינות דרום אמריקה. בשבוע שעבר מצאתי ברחוב ATOCHA שבמדריד אוצרות מסוג אחר.

זאת הייתה נסיעה הקשורה לענייני המשפחה שלי, אבל אם כבר להיות במדריד, אז איך אפשר שלא להנות ממה שהעיר היפהפייה הזאת יודעת להציע לנגן גיטרה?  כמה שאספיק. אחרי שעשיתי כמו ברורים באמת ראיתי שהרחוב ATOCHA במדריד הוא מקום מצוין לחפש גיטרות של בוני גיטרות ספרדים טובים, בעצם בעיקר הם, אך לא רק.

לפני שנסעתי למדריד דיברתי עם מרסלו וביקשתי ממנו שיפתח לי כמה דלתות בחנויות בהן מוכרים גיטרות בעיר הזאת. ומרסלו אכן דיבר אם בית רמירז, וגם מקום שנקרא גיטרות של לותיירים, וגם מקום שנקרא גיטרות מדריד. וככה בברכתו של מרסלו ובסקרנות רבה נסעתי למדריד. ובמדריד, אחרי כמה ימים של חקר העיר, פיניתי לי בוקר יום שישי לנושא ו-שמאל, ימין.

התחנה הראשונה שלי הייתה החנות של רמירז, שם ביקרתי בפעם האחרונה בשנת 1986, אז קניתי את הרמירז שלי. לא זוכר הרבה מאותו האירוע, כי הייתי אם חום, רק זוכר את עצמי מנגן ברכבת מספרד לצרפת את "הזכרונות מאלהמברה", כשברקע שדות ירוקים של ספרד, ופה ושם גם שוורים שחורים מטיילים ומלחכים את הדשא.

חנות ראמירז נמצאת לא רחוק מתחנת מטרו סול. ממש ליד המלון בו השתכנו. Calle de la Paz, 8, 28012 Madrid (metro Sol). החנות לא יושבת על רחוב ראשי כולשהו, אלא במין רחוב קטן צדדי שיש למצוא.

היא לא נראית גדולה במיוחד, אולי בגלל התקרה הנמוכה. אבל לראות את מסגרות העץ, וכתובת המפורסמת חוזה רמירז - היה מרגש... ובתוך החנות הזאת שוב ראיתי את התמונות של סגוביה, של טארגה, פאקו דה לוסיה ורבים אחרים. ומי שפגש אותי בחנות זה שני אנשים חביבים ביותר לאחת קוראים אוסקר והשני קוראים איזאק.

שני האנשים הלבביים האלה עשו לי "תיקון" לביקור הקודם שלי בחנות הזאת. אז פגש אותי חוזה ראמירז הרביעי. לא איש חביב באופן מיוחד, ומתנסה בזלזול על כל אחד שנראה כמו מי שאין לו מספיק מזומן בכיס. לכן היה לי מאוד נעים לדבר עם שני החבר'ה האלה, הם שניהם אנשים נחמדים ביותר, נדיבים לאינפורמציה, עונים על כל שאלה. בעצם, כמו שזה צריך להיות.

והיה תענוג להיות שם. סיפרו לי שהם מוכרים לא רק גיטרות רמירז, אלא גם גיטרות שלא נבנו בסדנה שלהם, ולמרות זאת בתוך הגיטרות האלה תמצאו תווית של רמירז. גיטרות אלה נבנו בבתי מלאכה שעברו את הבדיקה והאישור וההסכמה של רמירז להדביק בתוך הגיטרה מדבקה עם שמם. אלה גיטרות מדגם ESTUDIO. יש גם גיטרות למתחילים או לסטודנטים מהדגמים של R. העלות שהם בערך 1000 יורו. אך ספינת הדגל של בית המלאכה זה, או בעצם האימפריה הזאת זה דגם A-1. אז התיישבתי, וניגנתי ב"פרימרה". ואחר וגם ניגנתי גיטרה שיצא לציון 125 שנה לשושלת רמירז, ושעוצבה ע"י מי שעומדת כיום בראש הפירמדה של המותג הזה – עמליה רמירז.

פה חיכתה לה הפתעה שאני חייב לספר עליה. בגיטרה הזאת הותקנו מיתרים של חברה איטלקית DOGAL. מעולם לא שמעתי עליהם. מיתרי הסולו בסט הזה היו בצבע כחול סגלגל, ושאלתי את מוכרים מה העניין. הסבירו לי שזה הוא פולימר חדש, לא ניילון לא פחמן, אלא ממש תרכובת חדשה למיתרים. מאוד סקרן אותי, התחלתי לנגן, והתוצאה הייתה מפתיעה ביותר. הצליל היה הרבה יותר חזק, וגם הרבה יותר מגוון בעושר הצלילי, או במעטפת של הצליל, אם אפשר להגדיר זאת כך. מרשים ביותר. חשבתי שבתחום הזה כבר לא ניתן להפתיע, אך הטכנולוגיה מקדימה את הדמיון.

ממש מסקרן. משהו במגע המיתרים האלה מרגישים קצת שונה המיתרים שאתם מכירים. אם מיתרי הפחמן הם חלקים מאלה של ניילון, אז המיתרים של דוגאל הם קצת דביקים יותר, מרגישים כמו סיליקון במגע. טיפל'ה משונה. אני משוכנע שככל שננגן איתם, והם התמלאו זעת ידינו, נרגיש איתם בדיוק כמו המיתרים הרגילים. בינתיים זו תחושה שאפילו בגליסנדו צריך להתגבר עליהם , האצבעות נתקעות בדרך.

כאמור, מעולם לא שמעתי על החברה הזאת, זה זאת הייתה הפתעה גמורה. יצאתי מהחנות כולי התרשמות ממה שהרגע שמעתי, ופשוט לא הספיק לי מעט שכל לקנות את המיתרים האלה.

סיפרתי למרסלו על המיתרים האלה ולכמה שהיתל אהבתי. מרסלו באותו רגע ממש היה ברומא בתערוכת גיטרות. וענה לי בווצאפ ב"ח-ח-ח-ח-ח" אחד ארוך. אז סיפר שהוא כבר הזמין מיתרים כאלה כדי למכור בחנות שלו. מפציר בכם לנסות אותם.

אחרי שנפרדתי משני האנשים החביבים שבחנות, הלכתי מרחק לא גדול עד לרחוב ATOCHA המוזכר למעלה. והמשכתי ללכת לאורכו. מזג האוויר היה נפלא, הרחוב היה גדוש ובני אדם, אחלה טיול.

החנות השנייה הייתה אותה חנות שנקראת גיטרות של לותיירים. לעומת החנות של רמירז, זו הייתה חנות מודרנית, מוארת, מעוצבת היטב. לאורך הקירות היו מסודרות גיטרות, שלמען האמת את פניהן לא ראיתי כי היו מסודרות כחיילים עם הצד כלפי חוץ, כלי ליד כלי. בחנות פגש אותי איש לא ממש דיבר אנגלית, וקרא לאדון שלו דון מיגל. בעל החנות מדבר אנגלית רהוטה, הוא איש גבוה ומרשים, מחזיק את עצמו כאחד שיודע מה הערך שלו. סיפר לי שזאת זאת חנות רצינית, שיש בה גיטרות מכל העולם, מצרפת, מאנגליה, מגרמניה ואפילו מסין. אבל של הבונים הידועים של אותם המדינות. ראיתי שיש להם גם ספריית תווים, דיסקים. מיתרים ואביזרים שונים. אבל כשביקשתי ממנו לנגן באחת הגיטרה עד שיש לו בחנות הוא לא הסכים. הוא הסביר משהו שלא ממש הבנתי, גם ראיתי שתוך כדי שהוא מסביר לי הוא קצת לא בטוח במה שהוא אומר. נראה לי שזו מדיניות שהוא קבע לעצמו לא לתת לכל אחד לנגן. אמר שהוא מרשה לנגן בגיטרה רק אחרי שקיבל אישור ממי שבנה את הגיטרה שהלקוח רוצה לנסות (?). זאת אומרת שאני הייתי אמור לדבר עם הבונה המקורי של גיטרה כלשהי, ואחרי אישורו מותר לי לנגן באחת הגיטרות שלו. נו, טוב.

אז כמו שאמרתי, מתוך העצבנות של הדיבור של האדון מיגל הזה הבנתי שהסיטואציה משונה לו ושההסבר שלו לא ממש עובד.

למה הוא החליט להתנהג ככה? אולי רוצה למצב את עצמו כסוחר אקסקלוסיבי, שרק מאפשר לנגן בגיטרות שלו רק לנגנים ברמות הגבוהות ביותר? או בהמלצות של נגנים ברמות הגבוהות ביותר? לא יודע. בכל מקרה, לבוא לחנות הזאת זה בזבוז זמן , כמו לנשק מזוזה וללכת. מזוזות בחנות לא היו לנוצרי הטוב הזה. אולי צלבים. לכן איחלתי להם כל טוב ועזבתי את המקום.

החנות השלישית הייתה בהמשך של אותו הרחוב, Calle Atocha 99 28012 Madrid. ושם קיבלתי את מלוא הפיצוי אחרי ביקור הסרק משהו בהחנות הקודמת. פגשתי שם איש חביב ביותר ושמו אלברטו. סיפר לי שהחנות שלו קיימת מזה 8 שנים. אלברטו מעיד על עצמו שהוא לא נגן, אלא בונה גיטרות. ולכן הוא לא יכול להדגים לי גיטרות בנגינה איציק אלא בשמחה אתן לי לנגן בהן. מה שעשיתי בשמחה. הוא לא הסתיר דבר, ענה על כל שאלה. ממנו למדתי שהגיטרות שנמכרות בישראל, גיטרות כמו אדמירה, אלהמרה, ריימונדו, וקורדובה מיוצרות במפעלים, קורדובה מיוצרת בסין ומשם נשלחת לארה"ב, ורק משם מופצת לכל העולם. חייב לומר שגיטרות קורדובה מצוינות לתלמידים מתחילים, בדיוק העבודה, בצליל, ובאסתטיקה. הוא אמר שהוא מוכר בחנות שלו כל מיני גיטרות, אבל כולן עבודת יד. גיטרות כאלה נמכרות החל 1000 יורו בערך.

כשלקחתי את אחת הגיטרות והתחלתי לנגן בה ראיתי שה אקשן שלה מאוד גבוה, משהו כמו 6 מ"מ. שאלתי את הדון אלברטו האם ככה בכל הגיטרות? הוא אמר שכן, הוא אמר שגיטרות קונצרטנטיות דורשות עוצמה ונקיון. לכן האקשן שלהם הוא תמיד גבוה, בין 4 וחצי לחמישה מ"מ בערך.

מממ.... כל חיי ניסיתי להנמיך את האקשן של הגיטרות שלי, והסתבר לי שזאת גישה חובבנית ופחות מקובלת בעולם הקלאסי.

היה כיף בחנות של דון אלברטו, שהזכיר לי במשהו את מרסלו. איש טוב לב, מסביר פנים.

לאורך הרחוב בו טיילתי ראיתי לפחות עוד שתי חנויות למכירת גיטרות. לא נשאר לי זמן לבקר שם, האמת היא שגם לא ראיתי צורך לכך. אבל אכן, רחוב ATOCHA הוא "ספינת האוצר" של נגני הגיטרה הקלאסית. טוב מאוד.

משהו לסיום. כבר בדרכי החוצה מהחנות של אלברטו ראיתי מודעה על תחרות על שם פ. סור שמתקיימת ממש בימים שאני נמצא במדריד. ומתוך המודעה גיליתי שקונצרט מאסף מהאירוע הזה יתקיים יום למחרת הביקור שלי בחנות.

שני נגנים אמורים היו להופיע בקונצרט הזה. הגיטריסט האמריקאי אדם לוין, ונגן המנדולינה הישראלי יעקב ראובן.

למרות שמדובר בשני מוזיקאים מצוינים, ולמרות שהאירוע אמור היה להתקיים באולם הקאזינו המפורסם והיפה של מדריד, לא הלכתי.

אני סובל ממחסום מנדולינה.

דוד בוליס

מרץ 2023