בראשית, היה בארץ ישראל תוהו. אך גם הרוח הייתה. רוח בליבם של אידיאליסטים שעשו הרבה והסתפקו במעט. למרות הדלות, הם היו גם כמהים לאומנות גבוהה, בכל מחיר. הינהאחד הסיפורים. כן, וגם גיטרה.

באחת השיחות שלי עם איתן, עמית לעבודה בקונסרבטוריון, סיפרתי לו שאני מכין סדרת כתבות על ראשוני המורים לגיטרה קלאסית בישראל. איתן, מורה ותיק, סיפר שכשרצה בצעירותו ללמוד גיטרה באופן רציני, המליצו לו ללמוד אצל אבנר ברנדר, אחד שנחשב אז למורה הכי טוב בצפון. ביקשתי שישיג לי את מספר הטלפון של האיש, וכעבור כמה זמן יצרתי איתו קשר ונסעתי אליו להר כרמל שבחיפה. "שלום, שלום... נעים מאוד..." והתחלתי להקשיב לסיפור מרתק, המגולל את תולדות ראשית הארץ הזאת בכלל, וצעדים ראשונים של הגיטרה הקלאסית בארצנו בכלל.   

אבנר ברנדר, יליד 1930. גדל בנשר ליד חיפה. הסיפור שלו מתחיל בישוב נשר. על-פי התיאור שלו, אוכלוסיית נשר הייתה עשירה מאוד לאותם הימים. אז היו בארץ שלושה מפעלים עשירים – מפעל שמן, מפעל נשר ו-חברת החשמל. שלא יהיה אי הבנות, פועלי נשר עבדו קשה ביותר בהכנת מלט לכל פלסטינה, אבל קיבלו "משכורת כפולה". אביו קיבל 10 לירות בחודש,  כאשר 5 לירות הספיקו למשפחה של אותם הימים מעל ומעבר. 

פועלים של אותה תקופה היו שונים מפועלים של היום. קודם כל הם היו יהודים ולא פועלים זרים. שנית, הם היו צמאים לתרבות, כל תרבות גבוהה, היה להם זמן וחשק אחרי יום עבודה קשה בתעשייה או בחקלאות לבוא ולשמוע ערבי שירה, קריאה, תיאטרון וגם מוסיקה. ובתקופה ההיא כמעט ולא היו נגנים מקצועיים, אלא פועלים חובבי תרבות שניגנו, חלקם עוד מבית אבא שבגולה, אותו עזבו לטובת הציונות והפרולטריון הציוני. 

ומפני כך, עד להקמתה של התזמורת הפילהרמונית בשנת 1936, לא היה גוף מוסיקלי מקצועי בארץ, אלה גופים חובבניים. הנגנים ניגנו על בסיס אהבתם למוסיקה ואידאולוגיה. גם המנצחים של אותן התזמורות היו אידיאליסטים.  אך זה לא היה מספיק. התזמורות הראשונות היו זקוקות לתמיכה כספית בנושאים כמו כלים, תווים, הסעות, מקום לחזרות. רק גופים עמידים כמו מפעלי נשר יכלו להרשות לעצמם דבר כזה. ואכן בשנת 1927 הוקמה תזמורת נשר. תזמורת מנדולינות-כלי הייתה מאוד אופנתית באותה תקופה, וכללה גם גיטרות וכלי בס נמוכים, ובמנעד תזמורתי מלא. זה גם איפשר לה רפרטואר שכלל לא רק מוסיקה עממית, אלא גם חומר קלאסי תזמורתי. למעשה, עד הקמתה של התזמורת הפילהרמונית, זה היה הגוף התזמורתי הטוב ביותר. לאותה התזמורת הצטרף אביו של אבנר.

העיר חיפה באותם הימים הייתה חשבת לעיר חזקה מבחינה תרבותית (פה, במילים הללו של אבנר, התגלתה תחרות סמויה בין החיפאים לתל-אביבים). "בתל אביב-חולות, בירושלים-ערבים". ולעומתן חיפה העשירה הייתה כבר למרכז תרבות. אולי זאת הסיבה שדווקא לחיפה הגיע בשנת 1926 גיטריסט יווני בשם קורקולס. ולעומת כל מי שלימד לפניו, הוא באמת ידע לנגן גיטרה קלאסית "בעלת כיוון איטלקי" (ז.א. כיוון המקובל כיום) מה שהיה לחידוש לאותם הימים. כן, הוא ידע ללמד. ומיד קיבל הרבה תלמידים שאז היו בשפע. אביו של ברנדר הלך ללמוד אצלו. גם איש בשם שלום אברמן למד אצלו, ולימים הפך להיות המורה של אבנר ברנדר. 
הגיטרה באותם הימים נחשבה והיתה כלי פולקלוריסטי. הכירו אותה בעיקר ככלי ליווי לשירים צועניים ורוסים, שירי משתה ורומנסות. הגיטרות היו עם מיתרי פלדה, לרוב תוצרת גרמניה. גם בתקופת הגרמניה הנצית הזמינו כלים משם. היה מקובל שילדי אותה התקופה הלכו ללמוד כינור, פסנתר, ובמקרה הכי גרוע-מנדולינה. אך לא גיטרה. ואם גיטרה-אז בגיל מבוגר. 
בבית של אבנר ברנדר היו תלויות על הקיר (כמנהג האופנה) שלוש גיטרות: שתים בכיוון רוסי-דו מינור. ואחת בכיוון איטלקי. כשאביב התגייס לבריגדה היהודית ועזב את הבית  ל-4 שנים, התחיל אבנר הצעיר לפרוט להנאתו משמיעה. כשחזר אביו ושמע אותו-שלח אותו ללמוד, והוא בן 13. והוא אכן למד 3 שנים.

מה לימדו ומה ניגנו אז?
"מבחינת הוראה לימדו לפי חוברות של קרולי וקרקסי. אולי גם אגואדו. הרפרטואר כלל בעקר מלחינים מהתקופה הקלאסית, נגיד, עד סור. רפרטואר ספרדי בכלל לא היה קיים. וגם לא פלמנקו. 
הטכניקה שרווחה באותה התקופה היתה בחיתוליה, היד הימנית היתה צמודה ללוח התהודה. סיבות רבות היו לכך: כך ניגנו נגנים רוסיים את השירים שלהם, המיתרים היו מפלדה והיה קשה לנגן בגללם פריטה נשענת". 

למעט אותו היווני שנשאר לכמה שנים בחיפה, לא היו נגנים של ממש בארץ. היה איש אחד בשם לדרמן, הייתה לו חנות לחותמות בנחלת בנימין בתל-אביב. והוא היה נחשב לנגן הכי טוב בשנות ה-30-40. מספרים שעל הקיר בחנות שלו היתה תלויה גיטרה ואנשים היו נכנסים, ומדי פעם מישהו ניגן בה. הוא כנראה ניגן גם קלאסיקה וגם פולקלור.
על-פי מה שזכור לאבנר, היתה עוד אישה אחת-אסתר ברומברגר שמה, שלימים הייתה המורה של מתניה אופי (מוציא לאור של חומר לגיטרה קלאסית, ארצות הברית, אח של יוסי פולק). כנראה גם היא למדה אצל קורקולס. אחר-כך נסעה לחו"ל ועל פי הסיפור התיידדה עם סגוביה (WOW?). היא חזרה לארץ, ואז סיפר עליה אביו של אבנר שהוא שמע גברת צעירה ויפה שניגנה יצירות שבארץ מעולם לא שמעו. והיא הפכה למורה הכי ידועה בתל-אביב. למעשה, רק בואו של מנשה בקיש דחק אותה הצידה. 
מדינת ישראל הוקמה. אחרי קום המדינה הפעילות המוזיקלית בה התרחבה. אבנר בירן העיד על עצמו שבשנים 50-57 לא היה בארץ מישהו שניגן טוב ממנו, פשוט גם לא היו גיטריסטים. הוא הופיע, הקליט ברדיו בגיטרה ומנדולינה. אך בעיקר כשותף בצמד עם מנדוליניסט מופלא בשם איזק ליברמן, עליו אמר אריליו דיאז שביקר בארץ ושמע אותם: "הייתי בכל העולם, אבל נגן מנדולינה כזה עוד לא שמעתי." נגן זה היה הסולן הראשי בתזמורת נשר, וסביבו היא נבנתה.
קרה כך ואיש חברת חשמל בשם הלפרין בנה אולם מופעים פרטי. באחד הקונצרטים שהתקיימו בו, הופיע שם בשירה ובנגינה יוסף (פפה) פלתה שאך הגיע לארץ ואותו אבנר הכיר. והינה יש בארץ ישראל שני נגני גיטרה "מקצועיים". ובשנת 1958 הגיע בקיש "שניגן מצוין", והחל מהר מאוד להתפרסם בתל אביב. עליו אמר ברנדר- "הוא היה גיטריסט, אולי אפילו יותר טוב ממני".    

לאחרי מותו של ליברמן, שותפו, העדיף ברנדר לעסוק בהוראה בלבד. החלו להגיע אליו תלמידים מירושלים, רמת הגולן, קיבוצי הסביבה... הוא חשב שילמד רק בבית, אך בשנת 1975 נענה להזמנה והחל ללמד באולפן האזורי של משמר העמק. שם עבד עד יציאתו לפנסיה. 

דוד בוליס

נובמבר 2022

מאמר זה ברובו פורסם בשנת 2007 באת PLAYGUITAR