עץ התפוחים. לכשהבשילו מלאי אנרגיה שספגו מן העץ, נופלים פרות העץ על הארץ ומצמיחים חיים חדשים.

ביידיש עץ התפוחים נקרא אפלבאום. על האיש בשם משפחה זה שהכרתי, בעל תכונות של עץ תפוחים מניב, ברצוני לספר.

יש לי בבית הקדשה מאיש יקר. אז, כשהכרתי אותו, המוסיקה עניינה אותו כל עוד היא חיברה בין האנשים.

יותר עניין אותו האיש שמנגן ואחר-כך איך הוא מנגן. מעין טיפוס אייזיק סטרני. תמיד עסוק בלעזור למישהו, לקשר בין אנשים שזקוקים אחד לשני, לעשות משהו חדש.

ובכל זאת, מדובר באמת באחד המורים הראשונים לגיטרה. 

 מישה אפלבאום 

מישה נולד בחוטין, צפון בסרביה (כיום מולדובה), בשנת 1920. בילדותו החל ללמוד  כינור וגילה בכך כשרון לא מבוטל, אך בגיל נעוריו עזב את הכינור לטובת דומרה שזו גרסא של מנדולינה, וזאת כדי לנגן בתזמורת של הגימנסיה (כמה אופייני לו!).

 כשפרצה מלחמת העולם הוא התגייס לחיל הפרשים(!) בצבא האדום. לא יודע מה עשתה קאבלריה רוסית מול הטנקים הגרמנים, אך בטוח שהם לא שיחקו שם פולו, ולראיה מישה נפצע ברגלו ובילה חודשים רבים בבתי חולים. 

לאחר המלחמה הוא למד באוניברסיטה אשר סיים בתואר מאסטר בהיסטוריה. במהלך לימודיו הוא התמיד בנגינתו בתזמורת הקמפוס שהופיע בכל רחבי ברית המועצות.

הוא הצליח לעלות לארץ בשנת 1951. לא ברור לי איך הדבר התאפשר: היתה עדין תקופת שלטונו של סטאלין, ואנשים בעלי שאיפות עליה לישראל החמה לעתים מצאו את עצמם באיזורים היותר קרים של רוסיה. 

כך או אחרת, הוא הגיע לארץ ישראל, וכעבור זמן מה הוא הצטרף ללהקות בהנהגתו של עמנואל זמיר, וגם להרכבים נוספים אחרים. באותם הימים היתה בארץ הערצה רבה לתרבות הרוסית. רוסים, המנצחים הגדולים של מלחמת העולם, מבשרי השוויון והסוציאליזם זכו לאהדה רבה בקרב בני הקיבוצים וגם כל אוכלוסיית ארץ ישראל. וגם התרבות הרוסית, השירים, המחזות, הסרטים והשירה היו מצרך מבוקש בישראל. 

וכך יצא שאיש הרדיו ולימים איש הטלוויזיה דה אז, אלימלך רם, הזמין את מישה להופיע בתוכנית הרדיו המפורסמת של "קול ישראל" – "תיבת נוח". באותה התוכנית השמיע מישה שירים רוסיים בשפת המקור וכך בין רגע הפך לזמר המבוקש והמפורסם ביותר בתחום הזמר הרוסי. ישנו ביצוע של מישה מאותם הימים שמשמיעים עד היום, שיר רוסי ישן על העגלון שמפסיד את פרנסתו לטובת רכבות המטרו, שיר שמישה מבצע בקולו העדין והמיוחד.

מספרים שיום אחד הוא החליט להפסיק לשיר. לא משנה כמה ביקשו ממנו להמשיך להופיע - "נייט". 

לדבריו-הוא היה בשיאו והגיע עת לפרוש. אכן, בן אדם רומנטי היה.

בישראל החיבור שלו להוראת המוסיקה החל בתיווכו של עמנואל אחר- עמנואל עמירן-פוגצ'וב, מלחין, מחנך, לימים מפקח על החינוך המוסיקאלי. הוא זה שיעץ לו ללכת וללמוד במדרשה למוסיקה. באותו שלב, סוף שנות החמשים, החלה התעניינותו של מישה בנגינה בגיטרה. כפי שמתבטאת אלמנתו של מישה – לאה "...אדמת טרשים היתה כאן בנושא של הגיטרה..." ומישה החל בהתלהבות לפתח מתודה להוראת הכלי הזה. כך יצאו במשך השנים הבאות חוברות ההוראה שפרסם  מישה אשר נמכרות עד עצם היום הזה צעדים ראשונים,  חוברות אחת שתיים ושלוש שאלה, בעצם, האוספים הראשונים והיחידים שנעשו בארץ שנועדו לתלמידי הגיטרה בשנים הראשונות של הלימוד.

משנות השישים הוא החל ללמד במדרשה למוסיקה בתל-אביב. הוראה בגיטרה, מתודיקה של הוראה, אימפרוביזציה. עם תחילת הגעתם של העולים המוסיקאים מברית המועצות בשנות השבעים הוא נרתם לפרויקט הסבתם והתאמתם לעבודה בארץ. רבים מהם חבים לו חוב גדול בקליטתם כאן.    

 נפשו לא ידע שקט. יזם פרויקטים שונים כמו השתלמויות למורים, הוצאת ספרי הדרכה. הוא זה שעמד מאחורי היוזמה לקיים את הפסטיבל הבינלאומי לגיטרה שהפיק גיורא נאור בשנת 1984.  עזר למורים רבים למצוא עבודה, לאחרים עזר לערוך, לארגן ולהוציא לדפוס-דבר לא פשוט כלל וכלל באותם הימים. 

המשפט "ותודה מיוחדת למישה" מתנוסס בדפי מבוא של חוברות רבות שהודפסו אז.   

 מישה נפטר בשנת 1993 ממחלה קשה. שנה לאחר מותו חברו הטוב, אריה ליש, אירגן מפגש של חברים, תלמידים ומוקירי זכרו של מישה, בו ניגנו וסיפרו אודותיו. המפגש הזה המשיך להתקיים מדי שנה הרבה שנים אחרי מותו.
 
תודה ללאה, אלמנתו של מישה על העזרה בהכנת הכתבה.

 תודה  גם לסופי סביר, ידידתו הנאמנה של מישה, על העזרה בחשיפת פרטים מחייו.

 דוד בוליס

 אוקטובר 2007