למרות מספר רב של עיבודים שכתבתי להרכבי גיטרה שונים, וביניהם להרכבי גיטרה גדולים, אני לא "מת" על הפורמט.כן, כתבתי מדואו גיטרות, טריו, קוורטט. ועד לעשרות משתתפים. גם להרכבים שהגיטרה היא אחת המשתתפים ולא הרוב. סוג זה דווקא אני מעריך.

גיטרה קלאסית היא כלי מאוד אינטימי בשבילי. מופנם משהו. גם בקטעי נגינה רועשים, מלאים בסאונד. עדיין מדובר במוזיקה שמבטא את האינדיבידואל.  אם אתם לא מסכימים, פשוט תשוו אסטוריאס שמנוגן בפסנתר שבמקור נכתב לו, ואסטוריאס שמנוגן בגיטרה, כלי שבו ברוב המוחלט מנוגנת היצירה הזאת. או שקון של באך בגיטרה או בכינור. ההבדל זועק. גיטרה, לא משנה כמה שלא תהיה טובה – בהשוואה לכלים אחרים, בטח כלים כמו פסנתר או כינור, היא כלי שמכונס בתוך עצמו.

ועוד. כשאני בא לקונצרט גיטרה, תמיד לוקח לי כמה עשרות שניות להתרגל לצלילים שמתחילים לזרום מכיוון הבמה לאוזניי. זהו שלב קליטת האינפורמציה, מהות הצליל, הערכה של העולם הדינמי של הנגן, האופן בו מתפזר הצליל בתוך החלל. בשביל הדברים הבסיסיים לצורך הקשבה, אני ממש נדרש להתכנס אל תוך האירוע. ואני קהל מיומן. מה קורה למישהו שהוא נגן חצוצרה? או אפילו חובב מוזיקה רגיל?

שלא תחשבו, זהו קסמה של גיטרה, ואני מאוהב בתכונות הסגפניות הללו. נקודת פתיחה שלנו, נגני הגיטרה, הצליל הראשון שאנחנו מפיקים הוא מנקודה רגשית עמוקה מאוד. אין לנו ברירה, זה מה שהכלי עושה, משדר בעצמו. אם נרצה או לא.

זוהי תכונה מופלאה בעיניי. גם אם אני צריך לפעמים להתמודד איתה.

התכונות המאפיינות הללו נשמרות כל עוד הגיטרה נשמעת ככלי סולו, כששומעים את נגיעותיו של הנגן במיתרים. ואם לנגן עם עוד כלים, אז עדיף בדואט, אבל גם אם גיטרה היא חלק משלישיה, רביעייה מעורבת אך מאוזנת היטב, כך שהגיטריסט לא צריך להיאבק את מקומו בתבשיל הצלילי.

כשמדובר בקונסורטים, זאת אומרת הרכבים על טהרת גיטרה, לדעתי, קסמה של גיטרה נעלם ככל שמוסיפים עוד ועוד כלי. ההקלטות האיקוניות של ברים וויליאמס, או של האחים אסד, אלה הן אמות המידה בשבילי לבדיקת האפשרויות של אנסמבלים של גיטרה. וכל מה שלא (לפחות) קרוב לזה – חבל שהיה.

ולדעתי ולדעת אחרים, גיטרה במכפלות, זאת אומרת 6, 10, 20 גיטרות, זה לא עובד. התכונות המיוחדות של הגיטרה נמחקות, היא הופכת בן רגע לאורכסטרה של בללייקות.

אין לגיטרה את התכונה של כינור, שכשמנגנת סקציית כינורות, נוצר צליל חם ועשיר. לא, אצלנו כמה שיותר – זה פחות. 

תשפטו בעצמכם. הינה כאן, לפני הרבה שנים, עבדכם הנאמן בקונצרט סוף שנת הפעילות של קונס' רחובות, 2010.

בחיי שזה נשמע כמו שאמרתי. תתחילו לראות החל מהדקה השנייה.

א ב ל

התלמידים שלי, הם אלה שגורמים לי שוב ושוב לחזור לביצועים מהז'אנר הזה. אני רואה איזה עניין זה מעורר בהם כשהם באים לחזרה ראשונה, הקשר שנקשר ביניהם. הקסם של עבודה בצוותא. נזכרים בפרויקטים שונים, שואלים אם יהיה עוד. טוב, לא כולם, לא תמיד. הרי זה גם טרחה לא קטנה לילידים העסוקים האלה של ימינו.

להם, נגני גיטרה, לא מחכה הזמנה להצטרף לתזמורת של קונסרבטוריון. אין להם את חדוות היצירה כשאתה רק מיתר באינסטרומנט הזה – התזמורת. אחד בין רבים שיושבים מימינך ומשמאלך.

אני מבין את זה. בצעירותי השתתפתי כזמר מקהלה בקונצרטים עם תזמורות, ובהפקות האופרה הישראלית המתחדשת דה אז. אני זוכר איזו תחושה מרתקת ליוותה אותי כשהייתי קול אחד בתוך סופת הקולות שעל הבמה, והבנתי אז כמה אנחנו, נגני גיטרה קלאסית, חסרים את זה.

אז כן, מדי שנה אני משתדל לסיים את שנת הפעילות בנגינה משותפת של כל תלמידיי, ככל האפשר מכל הרמות. מתאים תפקידים לאלה שרק התחילו ולאלה שנמצאים איתי הרבה שנים. מודה שבדרך כלל אלה קטעים לא מהעולם הקלאסי, אך מנוגנים ומוגשים כמו כאלה שכן.

          והינה גם השנה

           "זמר"

    המלחין: מרק לברי

      עיבוד: ד. בוליס

      מבצעים:

      טום,  יאן,

      ליאורה, סיוון,

      עדי, נעמה,

      מישל, דניאל,

      ושני אבות, זאב ודניס

מתוך קונצרט סיום שנת הפעילות של קונסרבטוריון רחובות.

את התווים אפשר לקבל.

דוד בוליס

מאי 2023