פעם, 20 שנה אחורה, בתיה סלומון, מומחית החינוך המוזיקלי של זולטן קודאי, הזמינה את אחד מקרובי המשפחה שלה שבא לחופשה מלימודי גיטרה בארה"ב, להופיע לפני תלמידים. אז שמעתי לראשונה את המושג "prepared guitar"

במהלך הופעתו הוא חיבר למיתרי הגיטרה שלו מחברי "תנין", מעין כאלה שמשתמשים בהם במכשירי בדיקה אלקטרוניים, ועוד מיני חפצים, פרט בגיטרה באביזרים שונים. הוא לימד אותנו שגיטרה שמכינים אותה באופן שכזה נקראת "prepared guitar".

הינה ההגדרה:

"גיטרה מוכנה היא גיטרה ששונתה בעזרת חפצים שהונחו על המיתרים או בין המיתרים, וששינויים אלו גרמו לשינוי של צליל הכלי. טכניקה זו משמשת ליצירת צליל ייחודי וניסיוני על ידי קבלת צלילים, טקסטורות וגוונים שונים מהכלי. נגנים משתמשים לעתים קרובות בפריטים כמו ברגים, מטבעות, חתיכות עץ, או אפילו גומיות כדי לשנות את הצליל של הגיטרה. זו גישה יצירתית שמרחיבה את האפשרויות הצליליות של הגיטרה המסורתית".

נזכרתי שכבר ראיתי משהו דומה באחד מפסטיבלים, כשנגן גרמני (מתנצל, לא זוכר את שמו) בסיום הופעתו ביצע יצירה בה הוא השתמש בכדור פינג-פונג להפקת הצליל. בסיום היצירה הוא אף "ירה" את הכדור בעזרת המיתרים לכיוון הקהל המופתע.

אחד החלוצים אם לא ה-חלוץ בתחום המוזיקה המודרנית בכלל, ושימוש בכלים "מוכנים" בפרט היה מלחין אמריקאי ג'והן קייג'. בשנת 1940 הוא הלחין יצירה לפסנתר שכזה בשם " Bacchanale". הוא מספר שהרעיון לכך נולד כשעבד כמלווה בלהקת מחול, והצטער על כך שלא היו כלי הקשה כחלק מהמוזיקה. "החלטתי שמה שלא היה מספיק טוב זה לא אני, אלא הפסנתר". לימים הוא כבר כתב יצירות רבות ל"פסנתר מוכן", תוך שהוא משאיר הוראות מדויקות לשימוש בברגים, מסמרים, אומים, חלקי גומי ופלסטיק.

חלוץ השימוש בגיטרה שעברה הכנות מיוחדות היה המלחין הנורווגי ביורן פונגאארד. בערך בשנות השישים הוא התחיל ליצור יצירות בת זמננו כשהוא משתמש בגיטרה חשמלית בגלל יכולותיה להפיק מגוון גוונים רחב, בעזרת קשת, סידור מיוחד של שריגים וכה.

לפני כל זה הוא בנה לעצמו גיטרה המחולקת לרבעי טונים, כל זה כדי ליצור עולם צלילי שונה. אך כנראה שעדיין הרגיש כבול בתוך העולם הצלילי, וכאמור, אבר לגיטרה חשמלית.

שוב זיכרון רחוק: באחד הפסטיבלים שהתקיימו בתל אביב הייתי בהופעה של גיטריסט ישראלי/בינלאומי שניגן מוזיקה אתנית-פיוז'ן בגיטרה בה היה מותקן שריג קצר בפסק השני, מה שאיפשר לו להשמיע רבעי טונים ביצירות בעלות ניחוח ערבי אוריינטלי. האזור שלנו, אסיה קטנה, בלקן.

וזה היה ממש מרענן אוזן מוזיקלית.

נכון שבהרבה מקרים מוזיקה מהסוג הזה נשמעת לנגן גיטרה קלאסית מיומן כניסיון מיותר, פתטי משהו. אך כולנו מבינים שרפרטואר הגיטרה הקלאסית צריך לזוז קדימה, לפרוץ גבולות ולבעוט במוסכמות, כדי להישאר רלוונטי, לא לשקוע בעבר. התמזל מזלי לקחת קורס מוזיקה אלקטרו-אקוסטית בהנחייתו של יצחק סדאי. אחרי זה נפתחו לי החלונות המוזיקליים, וראשי "המקווץ" התחיל להראות סימני פתיחות למוזיקה עכישית, בת זמננו.  

מי שרוצה ללמוד עוד בנושא, שילך לרסיטלים של ראובן סרוסי, גם גיטריסט, גם מלחין, מן הבולטים בישראל בתחום המוזיקה המודרנית.

בעיניי, היצירה שמשלבת באופן המוצלח ביותר את מודרניזם, מוזיקה עכשווית בשילוב של גיטרה בה נעשו שינויים בשיטת "הכלי המוכן" זו יצירה  בשם "יצירה עם שעונים" של ניקיטה קושקין. מבחינת ההכנה המוקדמת של הכלי, תוך כדי נגינה הוא עושה שימוש בקיסם, פקק שעם וספוג מחורץ. ביצירה הזאת הוא ממשיך את המסורת של המלחינים שהשפיעו עליו רבות, פרוקופייב, שוסטקוביץ''. גם משיכתו למוזיקה מסתורית, מקברית משהו, מורגשת גם פה. כמו ב"ולס אושר", יצירה שמבוססת על סיפור אימה של א.א. פו, כך גם ביצירה הזאת האווירה היא אימתית למדיי. וכך הוא מספר באחת ההופעות שלו בשנת 1993: "תוכנית היצירה הזאת כדלקמן: השעון מכה בחצות. כידוע אחרי חצות זהו הזמן בו מתרחשים כל סוגי אירועים לא צפויים. וגם כידוע, בשלוש לפנות בוקר התרנגול משמיע את קריאתו (על פי ההגדות הרוסיות), והכל נעלם כלא היה".

אני בוחר להציב פה לא את הביצוע של קושקין עצמו, אלא את הביצוע המבריק של בת ארצו, נטליה רודיונובה. שימו לב שבסיום הביצוע הקהל לא ידע מה לעשות עם עצמו. אני מפרש שמיעוט במחיאות הכפיים ניתן להסביר בהפתעה של החוויה.

שוב, הביצוע

מ-ב-ר-י-ק!