הרבה מה לומר\Molto de Dire – דלית רייך

הרבה מה לומר

אני אומרת לך ׳תודה׳, ורוצה שתדע,
שיש הרבה יותר מה לומר, ממה שהמילה הקצרה הזו יכולה להכיל.
***
כך כתב המנצח דורון סלומון בעמוד הפייסבוק:
״פצצה רגשית הוטלה אתמול אחרי הקונצרט הנפלא של הגיטריסט האיטלקי אניילו דזידריו.

שום דבר לא הכין אותנו (את הקהל) למה שעומד לקרות. זה לא היה כלול במסגרת הריטואל הרגיל של קונצרט:
כרטיס – חנייה – נגינה – מחיאות כפיים – הדרן.
לאחר שנקרא מספר פעמים לבמה, הביא איתו אניילו גיטרה ו… תווים,
וסיפר שלאחר הקונצרט הקודם שלו (ממש לפני כמה שעות), ניגש אליו זוג מקסים, מרסלו ודלית רייך, והיא נתנה לו יצירה שכתבה, ועכשיו הוא ינגן אותה בתור הדרן.
יצירה מקסימה שהוא ניגן ברגישות רבה,
ולאלו מאיתנו שמכירים את סיפור חייה הטרגי של דלית – זו הייתה ג׳סטה בלתי נתפשת.
קשה לתאר את ההתרגשות והחוויה הבלתי נשכחת שעברנו. תגובת המלחינה, שהופתעה כמו כולנו, הייתה קורעת לב.
מחווה של אומן גדול עם לב ענק – זיכרון לחיים.״
***

הרבה מה לומר

מוקדש לאניילו דזידריו
ועכשיו מתוך עיני, הרגע הבלתי יאומן שהוענק לי:
זה קרה במוצאי שבת של ״שבוע הגיטרה״ 2014 באולם ״פליציה בלומנטל״ בתל אביב – ישראל.
(מנהל אומנותי – יהודה שרייר).
אל הפסטיבל המיוחד הזה, הגיע אחד מגדולי האומנים בדורנו, הגיטריסט האיטלקי אניילו דזידריו.

בתוכניתו שתי הופעות, הראשונה ב- ,17:00 והשנייה ב – .20:30
מרסלו האיש היקר שלי ואני, הגענו אל לובי-האולם לקראת סיום הופעתו הראשונה.
כמו בארועים רבים הקמנו את דוכן התצוגה הצבעוני של הסטודיו שלנו שכולל מיתרים, פצירות ועוד אביזרים ׳מגניבים׳ של עולם הגיטרה.
אנו ניכנס לקונצרט השני ועד אז נעמוד בדוכן.

מחיאות ממושכות נשמעות – הקונצרט הראשון הסתיים. הקהל יוצא מן האולם אל תוך הלובי כשהוא נרגש ביותר.
רבים מתאספים סביב הדוכן ולא מפסיקים לדבר בהתפעלות על הקונצרט. לקראת 19:00 האנשים מתפזרים.
לפתע נכנס אל הלובי אניילו דזידריו. הוא קרב ופותח בשיחה ידידותית עם מרסלו. המילים בינהם מתערבבות
באיטלקית-ספרדית-אנגלית ואני רק מקשיבה.
אני מעריצה את האישיות המוזיקאלית העצומה והצנועה שלפנינו.
אניילו מגיש לנו דיסק במתנה ויורד לחדר-ההלבשה.
מרסלו שולף מערמת ספרי התווים את החוברת ״עוד כמה צלילים״ ואומר לי: ״בואי ניתן לו במתנה ונעלה מייד״.
תוך דקה אנו מול דלתו.
אניילו פותח בחביבות את הדלת. מרסלו אומר: ״אנו רק רוצים לתת לך כמה קטעים של דלית. אולי פעם יהיה לך זמן לעיין בהם״.

ושוב, אניילו שבעוד כשעה עומד להתחיל את הקונצרט הבא, מדפדף בסבלנות ומתעניין בנו, בחיינו, כאילו יש לו את כל הזמן בעולם.

אנו עולים אל הלובי בלב שמח.

קהל חדש מגיע.

שתי קומות האולם מתמלאות. נגנים, מורים, תלמידים – כל קהילת אוהבי הגיטרה בארץ – כולם כאן,
כולם מכירים את כולם. מרסלו ואני נכנסים אל השורה האחרונה ומתיישבים במרכזה. אני תמיד יושבת בשורה אחרונה,
בכל מקום, ככה זה, מאז היותי ילדה. יש לי ׳פחד במה׳ ואפילו השורות הראשונות מפחידות אותי.
20:30
הדלתות נסגרות, האולם מוחשך, רק הבמה מוארת. אניילו דזידריו נכנס ומחיאות כפיים מברכות אותו בחגיגיות.
הוא קד ומתיישב. דממה.
כפות ידיו עולות אל המיתרים ועם הצלילי הראשון… נולד הקסם ומתפשט בחלל האולם.
כל יצירה מסופרת בדרכו היחודית. אני מהופנטת בתוך בועה צלילית של רגש והגיון – עולם שכולו נכון.
כולנו מרותקים משך שעה שלא נמדדת בזמן, אלא בתחושות.

אניילו מנגן את הקטע האחרון ומוריד ידיו. הקהל מתפרץ במחיאות. הוא משתחווה ויורד מהבמה.
הקהל ממשיך במקצב אחיד, אניילו נקרא שוב ושוב אל הבמה ומודה בידיו ובגופו.
הקהל לא מוותר, והנה הפעם, אניילו חוזר עם גיטרה ועם…תווים. הקהל יוצא מגדו.
בתוך קולות הכפיים, מרסלו לוחש באוזני: ״ראי מה בידו, אני חושב שאלו התווים שלך״.
אני עונה: ״לא יכול להיות״,
מרסלו ממשיך: ״אני בטוח״,
אני אומרת: ״אתה מדמיין, לא ניתן לראות משורה אחרונה״.
באופן תמוה, אניילו מניח את התווים על כיסא-פסנתר רחב שבצד הבמה ומזיזו עד לפני כסאו שלו. הוא מתיישב,
הגיטרה בידו, התווים למולו, המחיאות פוסקות.
אניילו פותח בקול עמוק ורגוע: ״קהל נכבד, לפני הקונצרט פגשתי זוג מקסים, קוראים להם דלית ומרסלו רייך.

קיבלתי מהם קטעים שדלית כתבה. אני רוצה להשמיע לכם את יצירתה ״רגעים״.
דממה נוחתת באולם.
לבי הולם כה חזק עד כי אני שומעת את פעימותיו.
אניילו מניח באיטיות את כפות ידיו על המיתרים ועם הצלילי הראשון… זולגת דימעתי הראשונה.
אושר בלתי מוסבר מציף אותי. את ״רגעים״ כתבתי למרסלו שלי.
אני מרגישה את מרסלו לצידי ואת כל הקהל שנושם איתנו כישות אחת. אני נשאבת אל הטיול הצלילי הזך והצלול של אניילו.

כל הטוב שיש לי וכל הטוב שאיבדתי, מתנקזים אל רגע אישי שהוא גם רגע של ״יחד״, בו זמנית. כולנו מובלים על ידי אניילו בנתיבי ליבו.

אצבעותיו מטפסות אל האקורד המסיים ומניחות אותו בעדינות.
שניה ארוכה של שקט חותכת את האויר… ואז, התיקרה רועדת מהתפרצות מחיאות הכפיים.
מכל עבר מביטות בי עיניים נוצצות ומסמנות לי לקום. אני יורדת מהשורה האחרונה אל אניילו שמחכה לי בקצה הבמה.
אני עולה אל הבמה, מושיטה לו את ידי, הוא אוחז בה בחום ומחייך אל תוך עיני. שנינו עומדים לצלילי מחיאות שלא פוסקות. רגע של הודיה עוטף אותי.

יש לי כל-כך הרבה מה לומר לאומן האגדי הזה, שמעולם לא הכיר אותי ואת מרסלו, וברגע מפתיע בלתי יאמן, פרט על מיתרי לבנו, וחרט בכל הלבבות, הרמוניית-נתינה אנושית שתיזכר לעד.

אניילו יקר, לעולם לא אשכח את הרגע הנדיר שבו הענקת לי את אותה מתנה מופלאה.
יש לי כל כך הרבה מה לומר לך,