La Guitaromanie

בטח נתקלתם כבר בתמונה הזאת. אין נגן גיטרה שלא יעצור בה וינסה להבין את ראות עיניו. תמונה גרוטסקית, בה רואים גברים ונשים לבושים כמיטב האופנה  של התקופה, במפגן אלימות בסגנון סצנת מכות בבר-סלון בסרטי מערבונים. והגיטרה, הגיטרה היא החפץ בו הם משתמשים כדי להכות אחד בשני.

מפתיע לא רק הסצנה עצמה, אלא מספר האנשים שמשתתפים בקטטה. אמתית או מדומיינת. מה זה? למה?

 בואו נחקור.

אקדים ואומר שלא כדרכי, למאמר הזה יש אופי של מאמר אקדמי. וזה למרות שניסיתי לברוח מזה כמה שיכולתי.

אז תתרווחו ותעביר את הטלפון ל"מצב טיסה".

מבוא

התמונה הנ"ל היא פרי מכחולו של הצרפתי בשם Charles de Masecot, שהיה גיטריסט, קצת מלחין ומוציא לאור. יליד סוף המאה ה-18 ופעיל בעקר במחצית הראשונה של המאה הבאה. והוא מוזכר, פה ושם, בתור אושיית הגיטרה של אותם הזמנים. ובין היתר בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הקטור ברליוז.

בואו נתמקד. המחצית הראשונה של מאה ה-19. ראשיתה של התקופה הרומנטית. בראש הפירמידה –בטהובן. ומסביב שיא הפריחה בכל תחומי היצירה המוסיקאלית. מלחינים ונגנים וירטואוזים ממלאים את ערי אירופה.

וגיטרה? זו בדיוק התקופה בה מופיעים שמות כמו סור, ג'וליאני, אגואדו, לניאני, קרקסי, קרולי, מולינו, פגניני, קוסטה, מרץ, ריגונדי...שכחתי מישהו? בוודאות.

אז מה קרה? מה ההתפוצצות הזאת של כשרון מצד אחד, ושל הפופולריות של הכלי מצד שני. של התעניינות הקהל ואפשרויות הפרנסה של אלה שבחרו להצטיין בגיטרה? ואיך זה קשור לצרפת, לפריז?

נתחיל בגיטרה

התקופה שלפני התקופה המדוברת היא לא משהו מבחינת הגיטרה. בראשית המאה ה-18 שלט סגנון אליטיסטי, מוסיקת חצרות הנסיכים ומלכים. מלך ספרד פיליפ החמישי, למשל, שהגיע לשלטון ממש ב 1701, הביא עמו גינונים תרבותיים של אליטה צרפתית ואיטלקית. וממש רדף כל סממן של לאומיות ספרדית, ובתוך זה נגינה בגיטרה. "פרסום מוזיקת ​​גיטרה חדשה דוכא במידה רבה, וניתן היה למצוא מוזיקת ​​גיטרה ספרדית מהתקופה רק בכתבי יד. הגיטרה הפכה לכלי של אנשים ממעמד נמוך, הקשור לשתייה, ריקודים ושירה ברחובות או בברים, אורח חיים שנחשב לא מתאים לאופנה של החברה."

אך לא לעולם חוסן. פיתוחים משמעותיים עבור הגיטרה התרחשו במהלך המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. הופעתו של סגנון ה"גלנט", הסגנון ששלט בין השנים 1720-1770 לערך, קם כהתרסה לסגנון הברוק המורכב וקרא לפשטות ובהירות הרעיונות שבמוסיקה.

ההעדפה של גלנט סטייל הובילה את הגיטרה לאמץ את תפקיד ליווי המלודיות, שנעשה בעיקר באמצעות נגינת אקורדים בארפג'יו. הסגנון החדש הזה דרש את שמירת הפעמות במיתרי הבס, לסמן את ההרמוניות בצורה יעילה יותר. ובהדרגה, הגיטרה הפכה לכלי מועדף לליווי הקול.

השינוי היה סימן מרכזי בפיתוח הגיטרה משום שהוא מנמיך את המנעד שלה. נוסף על כך, אחד השינויים החשובים בהתפתחות הגיטרה היה נטישת שיטת הטבלטורה ואימוץ שיטת התווים. כנראה שהאיטלקיים הם אלה שהשתמשו לראשונה בשיטת התיווי לגיטרה. ובסוף המאה ה -18 אפשר למצוא בפריז הוצאות לאור שם מודפסות יצירות גם בתווים וגם בטבלטורות. שורה מעל שורה. ממש כמו בחלק מההוצאות לאור בימינו. ממש מגניב.

אבל שוב נחזור לגיטרה עצמה.

ההתפתחויות החשובות ביותר היו הוספת מיתר שישי, עדיין כפול, לגיטרה. ואחר כך נטישת המיתרים הכפולים לטובת בודדים. באנגליה הופיעה גיטרה עם מיתרי מתכת מסודרים בשישה מיתרים, מכוונת לאקורד דו מז'ור.  וגיטרה מכוונת לאקורד רה מז'ור: D-A-D-F#-A-D מתועדת בפרסומים בגרמניה.

נטישת המיתרים הכפולים נגרמה גם בגלל המצאת מיתרי בס מתכת. הם היו חזקים יותר, בעוצמה וביציבותם, צלילם היה ברור ברגיסטרים הנמוכים לאומת אלה ממעיים. שלא לדבר על זה שהצורך לכוון שני מיתרים אחד כלפי השני, ואז כלפי האחרים הוא צורך ממש לא פרקטי.

אמנם, בראשית המאה ה-19 עדיין חיו זה לצד זה גיטרות בעלות מיתרים כפולים ומיתרים בודדים. אבל די מהר "הגיטרה הקלאסית" קבעה את שלטונה. ששה מיתרים בודדים, כיוון מי, סי, סול, רה, לה, מי.

לקראת סוף עידן בטהובן, הגיטרה עברה שינויים מבניים משמעותיים. הצוואר, למשל, הפך צר יותר ומקובל היה שיש בו בין 15 ל- 17 סריגים. סריגי מתכת הפכו לנפוצים, גם בגלל העובדה שסריגים העשויים ממיתרים עצמם, כמו פעם בלאוטה, היו נחתכים על ידי מיתרי המתכת החדשים. גם אלו שעשויים מאבוני או שנהב נעלמו. פתח תהודה פתוח החליף את הרוזטה עשוית הקלף, וראשי מכונות החליפו את יתדות העץ הפועלות על עקרון החיכוך. הכלי היה מסוגל להחזיק מיתרים במתח גבוה יותר בגלל מערכת תומכות חדשה דמוית מניפה (שהייתה ידועה כבר במאה ה-18). מידות הגוף, בהשוואה לסוגי הגיטרה הישנים יותר, גדלו, וכתוצאה מכך מיקום פסק ה-12 התמקם במפגש הצוואר והגוף. עם זאת, הגיטרה הייתה קטנה יותר ממה שאנו רגילים עכשיו, ואורך המיתר היה 62-64 ס"מ.

ומילה על בסיס הטכניקה: הרבה נגנים השתמשו עדיין במנח יד ימין כמו בלאוטה-זרת כתמיכה של כף היד מונחת על לוח הגיטרה. ומכך שלוש או ארבע אצבעות בשימוש. פריטה נשענת כמעט ולא הייתה בפרקטיקה, אם בכלל. וכן ולא מבחינת השימוש בציפורניים.

הפריחה

כאמור, השינוי בסגנון והתפתחויות בבניית הגיטרה התחילו להשפיע על מקובלות ותפוצה של הגיטרה באירופה.

באותם הימים לא היה מקובל שנשים ינגנו בכינור. לגיטרה לא הייתה סטיגמה מסוג זה. היא ונבל נחשבו לכלים שמתאימים לנשים, והוסיפו להן רוח רומנטית. באשר לגיטרה, זה היה מכשיר שניתן היה לאזן בקלות על חצאית, כך שהוא התאים לנשים. וזה היה יפה, עם הקימורים והצורה שהושוותה לעתים קרובות לדמות הנשית. סופרת אחת תיארה את דמותה כ"נימפת עץ מושלמת". יופי, טבע, אהבה ואקזוטיקה היו כולם קשורים קשר הדוק בנגינת נשים בגיטרה, כך זה גם הופיע ברומנים של התקופה. ובמיוחד נגינה באוויר הפתוח.

ועוד. הגיטרה, יותר מהנבל, התאימה גם לחללים צפופים. התכונות הטובות שלה שנכונות גם היום, היו ליתרונות שלה כבר אז. היא לא תופסת מקום רב במטען, והיא יכולה להשתלב בחדרים שלא יכלו להכיל כלי גדול. גם המחיר שלה זול בהרבה מכל כלי הרמוני אחר.

להתפשטות של הגיטרה היו שני גורמים חשובים נוספים. מצד אחד זה היה בעבר כלי אריסטוקרטי, ומצד שני הוא היה נגיש למי שיכול היה להרשות לעצמו מותרות קטנות.

לפני המהפכה הצרפתית, הגיטרה הבארוקית בעלת חמשה המיתרים עדיין הייתה בשימוש, אך עד 1815 הכלי הנפוץ היה כבר הגיטרה הקלאסית בת שישה מיתרים ונחשבה ככלי היכול לבטא ביטוי מלודי ורגשי מורכב, ובעל אפשרויות נגינה מגוונות. כלי למופעי הקונצרטים, טוב לשיתופי פעולה בצמדים או שלישיות, או ככלי ליווי לקול בסלון הפרטי. וכך, לקראת 1815, התאחדו שלוש מסורות, האחת ממולדת הרנסנס התרבותי – איטליה, השנייה ממעמקי ספרד העממית, והשלישית ממוסיקת החצר של המלוכה הצרפתית, והעשירו את הרפרטואר והתפתחותו של הכלי עצמו. למעשה, ההגירה ממדינה למדינה באירופה של אותם הימים הביאה לרבגוניותה של הגיטרה, כמשהו שחצה פערים חברתיים, והסיר מחסומים החברתיים שראו מוזיקאים/סולנים מוכשרים בין האריסטוקרטים לבין האלה שלא.

ואם בהגירה עסקינן, האופנה החדשה והפרנסה שבעקבותיה החלה להביא לתנועה של נגנים מוכשרים ברחבי אירפה, שאט, אט הפכו לכוכבים של ממש.

ומאותה הרשימה שהזכרתי קודם:

ד. אגואדו, 1784-1849 יליד ספרד, עבר לפריז בשנת 1825, ומיד זכה למעמד של מורה ומלחין בעל שם.

פ. סור, 1778-1839,גם הוא ספרדי וידידו הקרוב של אגואדו, פעל בוינה, סנקט פטרסבורג, לונדון, ולבסוף השתקע בפריז.

פ. קרולי, 1770-1841 יליד נפולי, הגר לפריז ופעל שם

פ. מולינו, 1770-1841, יליד פירנצה, גם הוא מצא את פרנסתו בבירת צרפת

כך גם מ. קרקסי, 1792-1853 יליד איטליה

מ. ג'וליאני 1781-1829, יליד איטליה, פרח ופעל בוינה

ל. לניאני 1790-1877, יליד איטליה פעל בוינה, פריז, רוסיה, גרמניה אנגליה

ג'. ריגונדי, 1822-1872, יליד איטליה. פעל בפריז, לונדון ודבלין.

י. ק. מרץ, 1806-1856, יליד ברטיסלבה שבסלובקיה, מצא את פועלו בוינה.

שתי עובדות בולטות ברשימה הזאת. אחת – הנציגות האיטלקית בה מכרעת, מה שמצביע על אסכולת נגינה רצינית במדינה הזאת.

העובדה השנייה – הפעילות האינטנסיבית בתחום הגיטרה התרחשה דווקא בפריז.

למה?

נו, אם החזקתם מעמד וקראתם עד כאן – אל תלכו, הינה הסיפור של התמונה.

פריז

מקום הגיטרה בחצר המלוכה הצרפתית נקבע מאז שלטונו של לואי ה-14 (גדלתי על הדמות הזאת ב"שלושת המוסקטרים") שניגן על הכלי בעצמו. למעשה, זה הגיע לחצר הצרפתית עם אמו אן מאוסטריה, כאשר נישאה ללואי ה-13. אחותו הצעירה של לואי ה-16, ניגנה בגיטרה בעלת חמישה מיתרים, כשאחותה אליזבת מנגנת על נבל בדיוקן תואם. הקשר האריסטוקרטי עם הגיטרה כאות ההצטיינות בצרפת היה קיים לאורך המאה השמונה עשרה. עד כדי כך, שמונטסקייה, פילוסוף פוליטי ונביא המהפכה הצרפתית, קשר את הגיטרה לעצלות וניוון האצולה: "...כי אתה חייב לדעת, שכשספרדי... יכול להוסיף לתכונות שלו בעלות על חרב ארוכה, או שלמד מאביו לפרוט בזריזות בגיטרה, הוא לא צריך לטרוח יותר..."

ואז, 1788, המהפכה הצרפתית. המוני מהגרים בעלי מעמד גבוה, הגרו למדינות השכנות, בעקר לאנגליה. רובם ירדו מנכסיהם. רוב רכושם נשאר בארץ מולדתם, הם מצאו את עצמם בדירות קטנות, ולא תמיד היה בהם מקום לחפצים גדולים. פסנתר, אפילו נבל האופנתי לעתים קרובות נשארו מחוץ לדלת. ובהרבה מקרים גיטרה, עם כל יתרונותיה, תפסה את מקומם להגשמת צרכי הנפש. ערבי שירה ותרבות בליווי גיטרה נפוצו בקהילות המהגרים, אפופי נוסטלגיה וגעגוע לארץ מולדתם. רבים החלו ללמוד גיטרה בתקופה הזאת, רבים מבני האצולה מצאו את פרנסתם בהפיכתם למורים לגיטרה.

עם חזרתם למולדת הגיטרה התחילה להתפשט במהירות בחיי התרבות של צרפת, בעקר בפריז. נוסף על כך, השפעות המהפכה הצרפתית גרמו לכך שלא רק בני האצולה והבורגנים הרשו לעצמם ללמוד את הכלי, אלא גם בני המעמד הנמוך. ונגינה בגיטרה התחילה להתפשט בפריז כמו אש בשדה קוצים. צרפת - האימפריה, החלה למשוך אליה נגני גיטרה מצטיינים שהוזכרו קודם, ועוד רבים אחרים שהיו מפורסמים באותה העת ונשכחו עם הזמן.

קהילת אוהבי הגיטרה צמחה בהתמדה, וחבריה לעתים התחלקו למעריצי נגן זה או אחר, או נאמנים לאסכולה זו או אחרת. ויכוחים בנושאים אלה התרחשו על גבי העיתונים, בדיונים והתגוששויות במפגשי תרבות שונים.

והתמונה ושמה "דיון בהשתתפות קרוליסטים ומוליניסטים" שהופיעה בחוברת בשם "גיטרומניה" בשנת 1829 של מרסקו (כאן מימין תמונה אחרת מאותו פרסום), נוצרה על רקע הפופולריות הבלתי רגילה של הגיטרה באותם הימים. והיא מתארת בצורה מפונטזת את הוויכוחים שהתקיימו בין אלה שתמכו בטכניקת הנגינה של מולינו –המוליניסטים, לבין אלה שתמכו בתורתו של קרולי – הקרוליסטים. ישנה הטענה שקרולי השתמש בטכניקה של יד שמאל שלו באגודל, ושמולינו ממש התנגד לכך. ויש שאומרים שקרולי היה בעד השימוש בציפורניים, ומולינו רק בנגינה ללא ציפורניים.

לא יודע, אגודל או ציפורניים, אבל להט הוויכוח המתואר בתמונה גורם לי לקנאה.

רק נושאי הוויכוח, כן?

לא אלימות, חס וחלילה!

דוד בוליס

אוגוסט 2022

מקורות: 

GRAHAM WADE: Towards the Holy Grail, Dr. Júlio Ribeiro Alves:Towards the Six-String Guitar, Luigi Attademo: Guitaromanie, Kirsty Carpenter: The Modern Classical Guitar and the French Revolution