מי שקורה את מאמריי, יודע שהכתיבה באתר של "טנור" זו התנסות חוזרת עבורי. ומפעם לפעם אני שולף פנינים מגלגולי הקודם.

תקופת הטקסים ועצרות מאחורנו. שוב מצאתי את עצמי בטקס זה ואחר, מלווה זמרים, זמרות ונגנים. ומנגן ברקע… אנחנו, הגיטריסטים, זכינו.

כן, אנחנו בגאווה ובביטחון יכולים לומר שהכלי בו אנו מנגנים שייך למשפחת הכלים של התחום הקלאסי. לא רק, אבל בהחלט

פעמיים יצא לי להשתתף בסדנאות למורים בהנחייתו של פרופסור יוסי ירושלמי, שם הוא פרס לפנינו את משנתו בהוראת גיטרה קלאסית. בל

את הראיון עם אנה וידוביץ קיימתי בבית השגרירה הקרואטית  ביום השישי אחד, לפני הרבה שנים. בעיניי, גם בראיה לאחור הוא עכשוי.

עולם המוזיקה הקלאסית הוא עולם שמרני. מאוד. זה נוגע בטקסיות, בקודים של ליבוש, נורמות סגנוניות של נגינה, שמשתנות אבל לאט.

כפי שבאך, שחיי כבר עמוק בתוך התקופה הקלאסית, סיכם בצורה כה משכנעת את אומנות תקופת הברוק, כך גן אנטוניו דה

איך קורה שהצטערתם על כך  שדבר כלשהו שלא קיים, ופתאום ראיתם אותו? או  שבמקרה ראיתם משהו שלא הייתם מודעים לקיומו,

תקופה מסוימת ניגן פרנסיסקו טרגה בגיטרה תוך שהוא השתמש בציפורניים. עם הזמן הוא פחות ופחות אהב את הצליל שהן הפיקו.

בפרוץ האביב, עוד טיפים מבית היוצר של מנואל ברואקו, נגן אמריקאי, יליד קובה, שכילד היגר לאמריקה ועד מהרה הפך לנגן

"…לגבי הדור הצעיר… הם חייבים לאהוב את מה שהם עושים… להקריב כל קורבן לשם כך…אף אם לא תהיה לך קרירה