שיוך מגזרי

תמיד הרגשתי שתחום הגיטרה הקלאסית ואלה שמשייכים את עצמם אליו, הם לא חלק מהכלל בעולם הקלאסי, אלא שייכים למגזר נפרד ייחודי. ויש סיבות לכך.

ראשית, גיטרה ככלי רציני התפתחה באיחור, תוך עליות והיעלמויות במהלך צמיחתה התודעתית.

היא סבלה מדימוי נמוך של כלי הרמוני שלא יכול להתחרות בכלים כמו כינור ופסנתר, ומצד שני לא יכלה להתפתח כאחד מכלי תזמורת.

ומצד שני גיטרה יותר מכל כלי אחר מזוהה עם מוזיקה פופולרית לסוגיה, ולכן יכולה בקלות להיות משויכת יותר לסוגה הזאת, או למוזיקה עממית כמו פלמנקו או בוסה נובה.

 

אצל לא מעט מנהלי קונסרבטוריונים, בעלי הכשרה קלאסית הרגשתי שהם מתייחסים לשיעורי הגיטרה במוסדותיהם כמו למשהו שיש לאפשר את קיומו בגלל הביקוש, ובאופן תת מודע או מודע שייכו אותו לכלים "עממיים/פופולריים" ביחד עם תופים ואורגנית.

ויחס מסוג זה מוביל לחלוקה מגזרית. "הם ואנחנו".

להם יש את המלחינים משלהם, ולנו את שלנו. מלחינים שבטח אף אחד אחר לא מכיר.

ומבחינות רבות שהוזכרו בראשית המאמר הזה – זה די נכון.

 

ומי, אולי יותר מכולם הוא מלחין שלנו, נגני הגיטרה הקלאסית? שלנו מן השורש? שרק לנו הוא שייך ורק אנחנו מבינים אותו באמת, לעומק?

ברור מי.

פרנציסקו טארגה.

 

הוא זה שלפני יותר ממאה שנה חיבר בין המסורת הספרדית למוזיקה רומנטית, הוא זה ששילב בין מסורות הנגינה הקודמות לשיטות חדשות, הוא זה שפתח את רפרטואר הגיטרה בעיבודים ליצירותיהם של מלחינים גדולים. וכן הוא גם זה שניגן בגיטרה מודרנית לתקופתו, שבגיטרות די דומות אנחנו מנגנים גם בימים האלה.

לכן די הופתעתי כששמעתי לראשונה את הצלילים האלה:

 

כן, צילצול הטלפון של נוקיה

מה זה? מי בכלל בעולם מכיר את GRAND VALSEשל טארגה? שבכלל שמע את שמו?

ואז, יום אחד בהולכי לאורך המסדרון במוסדנו, שמעתי צלילים מוכרים שבקעו מאולם החזרות של תזמורת כלי הנשיפה.

"לא יכול להיות",- אמרתי לעצמי. זיהיתי. זה היה אדליטה של טארגה. בכלי נשיפה, כן? בר-ר-ר…

איך? למה? מי בכלל שמע את זה, ועשה עיבוד שכזה? באמת מכירים את המלחין, מכירים את הרפרטואר? שלנו?

 

 

מסתבר שכן, מכירים. ולא תאמינו עד כמה. ואחת היצירות המוכרות והמנוגנות על ידי תלמידים צעירים בפסנתר –

זה לגרימה.

די ברור למה. היצירה הנחמדה הזאת נכתבה בסגנון בו כתבו סונטינות לפסנתר בתקופה של הידן ומוצרט. ליווי מתנדנד ביד שמאל, מנגינה ביד ימין. הינה, תקשיבו.

 

 

 

ולא רק בפסנתר, הינה כאן, בנבל. נשמע ממש טוב, מלאכי משהו, כיאה לצלילי נבל. מתאים לאווירת היצירה.

מספרים שטארגה כתב את זה אחר שבחוזרו הביתה ממסע קונצרטים, הוא התבשר שבתו נפטרה.

 

 

וגם אדליטה שכבר הזכרתי מנגנים לא מעט.

הינה כאן עיבוד מקסים של חלילנית יפנית שמכפילה את עצמה אחרי מספק הקלטות על הקלטות.

 

והינה כאן, שני חצוצרנים. לא ממש מת על זה, בעקר בגלל המהירות המייגעת.

 

 

כנראה שה-יצירה של טארגה שלא רק אנחנו, נגני הגיטרה אוהבים, היא הזכרונות מאלהמברה.

ובאמת, כשסוף, סוף בשלבי לימוד שלה מרימים את ראש מחפירות הטרמולו, מגלים את הנעימה המקסימה שחיבר טארגה ליצירה הזאת.

וזה לא נעלם מאוזניהם של מוזיקאים בעולם.

פה חלילן מנסה את כוחו ב Quasi Tremolo.

נו, לא ממש טרמולו, יותר טריולות.

 

אבל הביצוע הזה – פשששש… ממש הפתעתה.

 

כאן כבר עם תזמורת ושתי גיטרות. בצליל גדול ורחב.

 

 

וכאן עם תזמורת, זמרת ומקהלה.

מתחיל כמו וילה-לובוס,

וממשיך כמו ראוול.

 

כאן עיבוד מעט חופשי של אנסמבל נשפני כלי מתכת.

נגנים מצוינים אבל.

 

 ופה כבר ביצוע ממש ביזרי באקרופוליס שביוון, עם מאה "גיטריסטים", זמרת וכנרת.

יאסו!

 

 

יש עוד הרבה ביצועים וגרסאות. חפשו, תמצאו לא מעט, מבטיח.

*******************************

 

ועכשיו בפינה לשיפוטכם קאפריצ'יו ערבי. ביצוע מאוד מוזיקאלי במרימבה.

 

 

הינה כאן, גיטרה ותזמורת. שניהם לא משהו, אבל הנסיון מעניין.

 

את הטנגו של טראגה כאן מבצע בצורה מבריקה אנסמבל טובות ובריטונים.

ב-UP TEMPO

ממש יפה.

 

 

 

פה נסיון נואש של תזמורת ביתספרית עם "פסילה בזינוק"

 

 

 

ופה איזה הרכב מפוקפק מנגן אותו בפאב כלשהו.

 

 

נחזור ל GRAN VALS, ביצוע תזמורתי. הם עלו פה על משהו.

הוולס הזה באמת כתוב כמיטב המסורת האירופאית, בתקופה שבה עדיין רקדו באולמות נשף גדולים את הוולסים של יוהן שטראוס האב, הבן, והרוח :/

 

 

ושוב, רק יותר מהוקצע

 

 

זוכרים את אדליטה ששמעתי במסדרון?

מסתבר שזה היה חלק מעיבוד שאיגד שלוש מיצירותיו של טארגה: מרייטה, מריה ואדליטה ליצירה אחת בשם "שלוש גבירות ספרדיות".

המעבד הוא William E. Rhoads.

והינה כאן בביצוע של תזמורת הווטרנים של כפר סבא.

המנצח נחמן יריב.

 

 

 

 

טוב. אפשר להירגע. למשוך באף וליישר את הגב.

אם יש כל כך הרבה עיבודים וביצועים ליצירותיו של המלחין הכי "גיטרי" שיש, זה אומר ששומעים את המוזיקה שלו בקהל הרחב.

ושומעים הרבה אותנו, נגני הגיטרה הקלאסית.

כבר לא נישה.

אלא אולם מואר באור חזק.

 

 

דוד בוליס

אוקטובר 2024