משהו להישען עליו

משהו להישען עליו

"איך ידעת?",- שואל אותי התלמיד שלי.

המקרה הזה שוב ושוב קורה במהלך השיעורים. אני עומד עם הגב לתלמיד, פניי מופנים לכיוון החלון. הוא מנגן מספר צלילים, ואני מעיר לו שהצליל השלישי צריך להיות מנוגן בפריטה נשענת, כפי שקבענו.

"איך ידעת מבלי להסתכל שניגנתי בפריטה חופשית?"

באמת, איך  אנו יודעים. באמת יודעים בלי לפספס, כמעט. מה יש פריטה הזאת שהופכת אותה לייחודית כל כך? עוצמה? גוון?

הכן, צליל הנוצר בפריטה נשענת נבדל בעוצמה ובגוון מלא, עשיר ודרמתי. אפשר לשמוע בו את כל מסתורי העץ של הכלי, את ההדהוד המיוחד של הגיטרה. כל הגוף שלה רוטט כשהפריטה הנשענת מתבצעת. 

אז איך זה מתרחש, ומה הסיבות לכך, האם באמת אפשר להפיק צליל בעל איכויות של פריטה נשענת שלא בפריטה נשענת?

סיפור קטן. פעם סיפרה לי סופי סביר, קולגה שלי מקונסרבטוריון גבעתיים, שבמפגש עם נגן הגיטרה אברהם ספקטור הוא לימד אותה לפרוט בפריטה חופשית אך להישמע כמו פריטה נשענת. הצורך לכך ברור: פריטה נשענת מסורבלת יותר לפריטה מהירה, בעקר בעליה. בזמן שהפריטה החופשית מתבצעת בתנופה אחת, פריטה נשענת דורשת הפעלת שתי מערכות שונות של שרירים- זאת האחראית על הלחיצה על המיתר וזאת האחראית על הרמת האצבע בחזרה. שני כיוונים מנוגדים.

הכן אפשר לשפר את האווריריות של הפריטה החופשית. הפיתרון הקל ביותר הוא לקנות גיטרה איכותית (ראו כתבה על רמירז במדור). כלי שכזה ייתן לכם את הצליל העשיר מבלי שתתאמצו.

 

כלל המסמר

 

אבל הפיתרון הזה לא שייך לדיון זה. אנחנו יכולים לשפר את הצליל בעקר אם נצליח לגרום לכך שבעת הפריטה המיתר ייגע בכמה שיותר שטח של הציפורן, או של אצבע, במידה ויש עדיין כאלה שמנדנים ללא צפורניים. לפי כלל המסמר. הכלל הזה אומר שאם נפרוט במיתר במסמר-ברור שהצליל שייוצר יצרום באופן חריף בגלל העובדה שהמסמר ייגע במיתר בנקודה צרה אחת בלבד. אם נפרוט עם כמה מסמרים, הצליל ישתפר באופן משמעותי, כי הפעם פרטנו במיתר בכמה נקודות בו-זמנית, קיבלנו מיזוג של כל הנקודות.

מפה יוצא שככל ששטח הפריטה רחב יותר, כך הגוון של הצליל יהיה עשיר יותר, מלא יותר. זאת אחת הסיבות שאנשים בעלי אצבעות עבות וציפורניים שטוחות מפיקים ביתר כלות צליל יפה בגיטרה. כמו אצל סגוביה. למרות שאדגר דנה, מותיקי ההוראה של הגיטרה בארץ, סיפר לי שציפורניו של סגוביה צמחו בצורה מקומרת מדיי, מה שהוביל אותו לסגל לעצמו פריטה שטוחה יותר כדי לא להיתקע במיתרים.      

ועם כל זה, עדיין הפריטה הנשענת לא ניתנת לחיקוי מושלם. כדי לפתור את המסתורי הפריטה הנשענת, צריך ללכת ולחפש בשדות זרים. משפחת הכינורות.

לכאורה, הכינור הוא כלי שלא דומה כלל וכלל לגיטרה. בעקר בגלל העובדה שהפקת הצליל בו נעשית באמצעות משיכת קשת היוצרת צליל מתמשך. ובכל זאת, דווקא בגלל השוני, בולט המשותף שבין הכלים וניתן ללמוד ממנו הרבה.

יש אצל נגני כלי קשת הבחנה בין שני סוגי משיכות: משיכה למעלה ומשיכה למטה. ואלה לא הבחנות גיאוגרפיות. המשיכה כלפי מטה יוצרת צליל הרבה יותר עשיר ומלא, בדיוק כמו בגיטרה. לכן אף פעם לא תראו שבסקציית הכנורות הנגנים מזיזים את הקשתות בכיוונים שונים. באופן עקרוני, כבד-קל, כבד-קל בכינור זה קשת מטה-מעלה, מטה –מעלה. אותו הדבר במנדולינה, מפרט למטה ולמעלה זה כבד-קל.

אפשר לפרש את זה בטעות שהסיבה לשוני הצליל טמונה בעובדה שהפקת הצליל כלפי מטה מנצלת את משקל היד וגורמת לצליל להיות יותר חזק. זה אולי נכון במידה מועטה. כי גם הפקת צליל חזקה כלפי מעלה לא תצליח להפיק את אותו העושר הפנימי של הצליל כשמנגנים אותו בכיוון ההפוך.

אם נבחן את המשותף בהפקת הצליל הנשען בכל הכלים שהזכרתי, נגלה שבכולם הפקת הצליל מתחילה כשהמיתר מוצמד בחוזקה כנגד הגשר. זה אומר שברגע הפריטה המיתר נהדף מן הגשר ותוך כדי זה מעביר את כל האנרגיה שלו דרך הגשר אל לוח התהודה, ממש כמו שקופץ למים הודף את קרש הקפיצה. במקרה שלנו הקופץ למים הוא המיתר, וקרש הקפיצה זהו הגשר ולוח התהודה של גיטרה. וכיוון הכוח הפועל הוא פנימה וקצת באלכסון. כינור יכול להמשיך את הפעולה כשהכנר ממשיך למשוך בקשתו. אצלנו המצב יותר קריטי: אך ורק בפריטה הנשענת המיתר משקיע את כל האנרגיה שלו אל תוך גוף הגיטרה, ובזמן של הפריטה החופשית האצבע מרחיקה אותו מהכלי, מפחיתה את הלחץ על הגשר וגורמת לכלי להגיב בצורה אוורירית יותר.

לסיום ובשולי הדברים הנ"ל, ברצוני להוסיף עוד שלוש נקודות בנושא:

1.     ככל שתהיה יפה, הפריטה הנשענת מגבילה אותנו בגוון שלה, ולא תמיד נרצה להשתמש בה. לדוגמא, במוזיקה אליזבתנית נרצה להשתמש בזכות של הפריטה החופשית.

2.     הפריטה הנשענת דורשת אימון רב, אך יש להיזהר, כי נגינה לא מבוקרת במהירות גבוהה יכולה לגרום לדלקות במרכז כף היד או בחלקה העליון של האמה.

3.     בעולם, ובמיוחד בארץ רווחת דעה שאת מוסיקת הברוק יש לנגן אך ורק בפריטה חופשית. אחד הנימוקים לכך הוא הסתמכות על העובדה שבכלי המקביל  לגיטרה של אותה תקופה, לאוטה, נהגו, ככל הנראה, לנגן בפריטה חופשית. כי קשה לנגן פריטה אחרת במיתרים כפולים, כי הכלי בנוי בצורה כזאת שלא ניתן לפרוט בו בעוצמה, כי לא ידעו שיש אחרת.

אך מה בנוגע ליצירות המעובדות לגיטרה? מה לגבי העיבודים של סוויטות לצ'לו של באך, יצירות לכינור שעברו טרנספורמציה כה מוצלחת לגיטרה, יצירות כמו שקונה או הפוגה המפורסמת בסול מינור של באך שבמקורה נכתבה לכינור? הלוא גם בצ'לו וגם בכינור ישנה נוכחות של מעין "פריטה נשענת". בהתעלם מהעובדה הזאת אנו מפספסים משהו בחיפושינו אחרי הביצוע הנכון של היצירה.

מסכימים, או חושבים אחרת?

דוד בוליס