המדור של דוד בוליס

את המושג הזה למדתי בשעורי ת"ס (תרגילי סדר) של צה"ל. יחד עם מושגי מופת כמו "אום מצמודת" (עוזי) ו"משקיתש" (מש"קית

באמצע היום, בעבודה, קיבלתי סרטון ממרסלו. בהפסקה פתחתי. רואה שם שני אנשים מלווים את עצמם בגיטרות ושרים בספרדית בקצב הרומבה

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט המשפט האלמותי הזה אני מכיר מאז היותי ילד. ולמרות הציניות שבו, לעולם נמשיך לתכנן.

  כשג'והן וויליאמס, שהוכתר כנסיך הגיטרה הקלאסית על ידי המלך, אנדרס סגוביה, הוציא בשנת 1971 תקליט בשם Changes, ברומזו על

משהו להישען עליו "איך ידעת?",- שואל אותי התלמיד שלי.

מה צריך בשביל להגדיר יצירה כ"גדולה". בוודאות לא הגודל שלה.

בעבר הלא רחוק כל כך כתבתי כתבה בשם "דימוי צלילי", שם רציתי להעלות את המודעות לנושא, להקשבה עצמית ובחירות נכונות

היושב במרומים יודע: אני לא בן אדם דתי. ובכל זאת, יש ברשותי דברים שאני לא נפרד מהם, וזאת למרות השנים

  אני משוכנע שכל העיסוק באומנות הביצוע, כמו מחול ומוזיקה, מפתחות את הגוף והנפש של אדם. ולעתים קרובות גם מרפאות

 כשהסתבר לי, אי שם בשנות ה-90, שאני יכול להדפיס את התווים במקום לכתוב בכתב יד – ממש הוקסמתי. אני זוכר

    דברים מוזרים איך אנחנו מבינים שהגיטרה הקלאסית התחילה כ"underdog"? שהיא הייתה צריכה להיאבק על הכרתה ככלי שווה בין