"חבל שמישה לא כאן". אילו המילים המהדהדות בתוכי כאשר אני מנגנת עם מרסלו את המנגינה "שלכת" הכתובה לשתי גיטרות. בכל פעם שסיימתי לכתוב יצירה, הייתי נוסעת להשמיע אותה בפעם הראשונה למישה.

לפעמים היה זה בביתו ולפעמים בביה"ח, תלוי היה במצבו. כהרגלו בתיבות מאד מסוימות, היה מרים את כף ידו באיטיות, כאילו אומר דרכה: "נכון, ככה זה..." מישה מורי היקר לגיטרה, ליווה אותי עד סוף ימיו. מרגע הכרותנו הוא עודד אותי לכתוב מנגינות, פרסם אותן, דאג לי למורים מצויינים והכיר לי אנשים נפלאים שהפכו לחברי הקרובים. יחסו האכפתי והדואג אליי, היה הרבה מעבר לדרכי המוסיקאלית. חשוב היה לו

על סידור מגוריי ליד האקדמיה, על הדרך בה אתפרנס תוך כדי לימודים, והמדהים מכל היה כאשר ביקש להיפגש עם חברי מרסלו ביחידות, כמו שאמר לי אז מישה: "הוא עולה חדש, בלי עבר בארץ, ואת תמימה מדי, צריך לבדוק מיהו הבחור". וכך, אחרי חקירת ק.ג.ב. של מישה, מרסלו עבר את המבחן ושניהם נהיו חברים טובים.

נוכחותו של מישה היתה ותהייה תמיד משמעותית בחיי. אני מאושרת שהספקתי להודות לו בעודו בחיים. את תודתי הגשתי לו בצלילי היצירה לשתי גיטרות : "היה היה" המוקדשת לו. בכל הזדמנות היה מבקש שננגן אותה.

לאחר מותו, הזמינה אותי לאה אשתו של מישה, לביתה, הניחה את ארגז הגיטרה שלו על השטיח ואמרה: "הוא היה רוצה שהגיטרה תישאר אצלך".

אני מדמיינת את מרסלו ואותי בסלון של מישה. הוא יושב בכורסא ואנו מנגנים לו את "שלכת", בתיבה 17 הוא מרים את כף ידו באיטיות ואומר דרכה: "נכון, ככה זה.."

באהבה למישה אפלבאום,

דלית