Top Panel

גיטרה קלאסית

 x 
סל הקניות ריק

זיכרונות

 

אחרי הנגינה, הלב מוחא כפיים לפעמים גם הלב של אחרים מוחא כפיים, כמו בקונצרט, או מסביב למדורה, או כשאימא שומעת בחדר הסמוך... אני בליבי מחאתי כפיים בכל יום ג' בשעה חמש וחצי. זה היה זמן השיעור של תלמידתי איילת.

איילת לא הייתה וירטואוזית ופעמים רבות גם לא הכינה את כל שעורי הבית, אבל ליבי תמיד מחא לה כפיים.

הנגינה היא סיפור היוצא מן הלב. כל הגוף מכף רגל ועד ראש משתתף בה. האצבעות הן רק החלק הנוגע בגיטרה, בדיוק כמו האצבעות הקולעות לסל. ככל שהגוף משוחרר תתפקדנה הידיים והאצבעות ביתר קלות. אצבעותיה של איילת לא נעו בקלות.

אני זוכרת את הרגע בו ראיתיה לראשונה, חיכיתי לה בפתח ביתי, אימה פתחה את דלת המכונית ובתנועה מיומנת העמידה את איילת, שהייתה אז בת תשע, שעונה עליה. רגליה של איילת היו נתונות, כל אחת במכשירי הליכה מברזל, ללא יכולת כיפוף. אימה נעמדה מולה אחזה בידיה, וכך כשהאם עם הגב לכיוון ההליכה, החלו ללכת באיטיות, צעד צעד, בשביל הארוך לביתי. במדרגות היורדות לחדרי, איילת אחזה בי, וכשהיגיעה לכיסא פתחה שני ברגים בכל מכשיר על מנת שתוכל לכופף את רגליה ולשבת.

בראשי עברה רק מחשבה אחת: "זאת תהיה משימה בלתי אפשרית..." כיצד תניח איילת רגל על רגלית? כיצד תניח את הגיטרה על מוטות הברזל? אצבעותיה קטנות וחלשות, כיצד תלחץ ביד שמאל? אולי כדאי לחכות שנה? אולי לא כדאי להתחיל בכלל? זה נראה בלתי אפשרי, איילת הביטה בי ואמרה: "כל כך חיכיתי ללמוד גיטרה"... עניתי מיד: בודאי, בשביל זה חיכיתי לך." וכך, בצעדים קטנים ואיטיים, כמו אילו של איילת בשביל, צעדנו שתינו בשביל הצלילים.

חוברות הלימוד שהיו ברשותי לא התאימו לאיילת. ביד שמאל יכלה ללחוץ רק על צליל בודד (ולא על כמה יחד). לכן, בכל שבוע חיברתי מנגינה שתתאים ליכולתה. בתחילה היו אלו מנגינות חד קוליות (צליל אחר צליל) כמו "ערב נוגה" ו"הר באופק", איילת ניגנה אותן ואני לוויתי אותה. שתינו מאוד נהננו, אבל האתגר האמיתי היה ללמד את איילת מנגינה מלאה ועשירה, שתוכל לנגן אותה לבד, בלי צורך בליווי שלי. זו חייבת להיות מנגינה שיש בה סופרן, בס וליווי, והכול בו זמנית, מנגינה הרמונית.

האם אפשרי ליצור מנגינה הרמונית, כאשר יד שמאל לוחצת בכל פעם רק על צליל בודד? החלטתי לנסות. מסתבר שקל יותר לחבר קטע לגיטריסט מתקדם מאשר לתלמיד מתחיל עם קושי מיוחד. לא פשוט לחבר משהו פשוט .. לא ויתרתי ולבסוף נולדה המנגינה ההרמונית הראשונה לאיילת. קראתי לה: "זכרונות". יש לה בס, סופרן, ליווי, הבעה, ובכל תיבה אצבע בודדת בשמאל. איילת הצליחה. היא ניגנה מנגינה עשירה ללא הליווי שלי. עם הזמן השתפרה יכולת נגינתה, וכבר יכולתי לחבר לה קטעים שבהם לוחצות שתי אצבעות יחד. כך התקדמנו שתינו, היא בלימוד הקטעים, ואני בחיבור הקטעים.

בסיום השנה, מרסלו ואני ערכנו קונצרט תלמידים. משך הקונצרט, איילת ישבה לידי בשורה הראשונה, כדי לחסוך זמן בעלייתה לבמה. כשהיגיע תורה, נעזרה בי, הרפתה את הברגים במוטות הברזל, ישבה על הכיסא הקטן שהוכן לה מראש, הניחה את רגלה הימנית על רגלית נמוכה ואת רגלה השמאלית על רגלית גבוהה, אחר כך, הניחה שני בדים על מוטות הברזל כדי למנוע את החלקת הגיטרה, ואז כשהיא מוכנה, קיבלה ממני את הגיטרה הקטנה לידיה.

הייתה דממה. אני בליבי מחיתי לה כפיים כבר בצליל הראשון. היה זה הצליל של "זיכרונות".איילת ניגנה בשלווה וברוגע. אחרי הצליל האחרון, הרימה את ראשה וחייכה, וכשכולם מחאו לה כף, ליבי בכה בערבוביית רגשות של גאווה, תיקווה, ובעיקר אהבה. אהבה לילדה היפה שלימדה אותי מהי סבלנות, מהו רצון, ובעיקר לימדה אותי איך ללמד.

לאיילת שלי,

מדלית

אתם כאן: Home מאמרים וכתבות תווים זיכרונות