"מעולם לא כתבתי מוסיקה לשם ראווה"

"מעולם לא כתבתי מוסיקה לשם ראווה" 

כתבה של דוד בוליס על קושקין 

ניקיטה קושקין הוא, כנראה, המלחין הרוסי היחיד שהתקבל למועדון האקסקלוסיבי של המלחינים העכשוויים שיצירותיהם נכנסו לרפרטואר הגיטרה בעולם.

המוסיקה שלו מנוגנת ע"י גדולי הנגנים. יצירותיו מתאפיינות בתיאטראליות, מוטיבים חזותיים כמעט. מוסיקה מאוד ציורית ותיאורית. ארשה לעצמי לומר שזהו מאפיין של מלחינים רוסיים- יצירות מסוגננות באווירה גרוטסקית משהו, כמו תיאטרון האבסורד או תיאטרון בובות. לא פלא, מדינה בה תיאטרון כה מפותח, השפעתו רבה היא.

כמובן שישנם עוד מלחינים רוסיים ידועים, כמו אלכסנדר ויניצקי שפעם הגיע אלינו כמלחין אנונימי ונתן לנו סדנא מקסימה, וכיום הוא נגן ומלחין בעל שם שכותב בסגנונו המיוחד-שילוב של ג'ז קלאסי בטכניקה של גיטרה קלאסית. וישנו גם יאן פריידלין, מלחין ישראלי מצטיין, יוצא רוסיה, שגם הוא כותב מעניין לגיטרה. אך אין ספק שקושקין הוא הבולט מבניהם.

כדי לחדור ולו במעט אל עולמו של ניקיטה קושקין אני רוצה להביא לכם קטעים מראיון אתו שנעשה במוסקבה על ידי א. אולשנסקי וא. לוויצקי.

הרעיון נערך ברוסית, ולטובת כל אלה ש"עדיין" לא מבינים רוסית, מובא התרגום של קטעים מובחרים ממנו.

"אני הגעתי לגיטרה דרך מוסיקת הרוק" אומר ניקיטה. " הקמנו בבית ספר להקה (אז באופנה היו "ביטלז"), ואת הגיטרה למדתי באופן עצמאי. אחר-כך החלטתי שברצוני לרכוש שליטה מלאה בכלי, זאת אומרת להמשיך בלימודים באופן מקצועי, לכן התקבלתי לקונסרבטוריון. ואז, כשהתחלתי ללמוד גיטרה קלאסית, התעניינות ברוק הפכה למשנית, עולם חדש של הגיטרה הקלאסית כבש את כל כולי. כך עברו שנתיים בקונסרבטוריון, אליו התקבלתי בגיל 14, ואחר-כך לימודי גיטרה וקומפוזיציה במכללה למוסיקה...לאחר סיום המכללה עבדתי שלוש שנים באותו קונסרבטוריון בו למדתי קודם. אחר-כך שנתיים ניסיתי להתקבל למכון ע"ש גנסין (הידוע), לבסוף הצלחתי בשנת 1980 לכיתה של א. פראוצ'י. ואחרי המכון שוב הגעתי למכללה אבל הפעם כמורה".

"מה קסמה של הגיטרה...אולי, בראש ובראשונה, בצד האומנותי: שהרי הכלי הוא כל-כך יפה. אני מתכוון לא לחזותו אלא הצליל, ואפשרויותיו כל-כך רחבות. וגם האקזוטיות של הכלי הזה. תסכימו, גיטרה קלאסית לא ממש הייתה פופולארית. אני מאוד התאהבתי בכלי הזה, מה שקבע לגביי את בחירת המקצוע. בגלל העובדה שהתחלתי ללמוד גיטרה די מאוחר, נאלצתי להשלים את החסר ורק אהבה לכלי עזרה להשיג תוצאות חיוביות. אולי מעניין לציין, שכשניסיתי להתקבל לקונסרבטוריון בגיל 6, לא מצאו אצלי לא שמיעה, לא זיכרון, לא חוש קצב-שום דבר, כמה שזה לא נשמע מוזר.  כנראה שהוריי היו צריכים להכין אותי לבחינה, כי לילד בן שש קשה לעבור בחינה שכזו ללא הכנה. ברוך השם, שהוריי לא עשו זאת, אחרת וודאי הייתי מנגן פסנתר ולעולם לא הייתי מגיע לגיטרה.       

ג'ון ויליאמס, סטניסלב מיקולקה , האחים אסד ורבים, רבים אחרים מגדולי הנגנים הכניסו את יצירותיו של ניקיטה קושקין לרפרטואר שלהם. אולי היצירה האהובה מכולן היא "ואלס אושר" שנכתבה בהשראת יצירתו הספרותית של אדגר אלן פו. לראיה, בתחרויות הגיטרה שהתקיימו השנה בירושלים שמענו שני ביצועים ליצירה המופלאה, מלאה צבעוניות,  שימוש בטכניקות חדישות. בואו נכנס  מעט לעולמו של מי שכתב אותה.  

"ברגע שהתחלתי להסתדר עם התווים, כתבתי את היצירה הראשונה שלי. אני זוכר שאלה היו יומיים של עבודה מאוד קשה. מאז, למעשה,  אני מלחין. וככלל, אני לא הפרדתי בין לימודי הלחנה לימודי נגינה בגיטרה, בהבנתי, הם כרוכים זה בזה. התחלתי להאמין ברצינות ביכולותיי כמלחין רק כששתי יצירותיי, פסקאליה וטוקאטה בוצעו בלונדון בשנת 1978 ע"י סטניסלב מיקולקה . רק אחרי שקראתי את התגובות על קונצרט הבכורה הבנתי, שזה התחיל. עד אז רק אני ביצעתי את היצירות שלי. אתם יודעים שקהל הגיטרה אצלנו מאוד שמרני, וקיבלו את יצירותיי "בכידונים", למרות שאני כלל לא אוונגרדיסט, קרוב לוודאי ההיפך. מעולם לא עסקתי באוונגארד, אני חשבתי על עצמי כממשיך דרך ומסורות, המופנים לכיוון הקלאסיקה. ובקשר לחידושים בהם השתמשתי, זה היה תהליך טבעי של שימוש בסוגי הנגינה החדשים שמצאתי לצורך שילובם ביצירותיי אפשרויות הצבע החדשות שגיליתי הדגישו ברוחי את אפיון התיאורי של המוסיקה. בהקשר לזה נכתבה הסוויטה "צעצועי הנסיך" (1974) בה ערכתי מספר פעמים שינויים במהלך ששת השנים האחרונות".  

"כן, אני כותב גם לכלים נוספים. יש לי כמה יצירות לפסנתר, כמה רומנסות לקול ופסנתר. יש יצירות עם כלים אחרים: סונטה גדולה לגיטרה וחליל, טריו לחליל, כינור וגיטרה. לא מזמן כתבתי מחזור קטעים למצו וגיטרה. ישנם יצירות לדואו וטריו גיטרות, לדואו גיטרות וקונטרבס".

לשאלה על התמודדות עם התחושות המעורבות אצל הנגן לפני ההופעה-התרגשות, מתח או אפילו פחד, הוא משיב:

"לא פחד. ודאי שיש איזושהי דאגה, אך עם הניסיון מתגברים. במעבר מקונסרבטוריון למכללה שמתי לב שכשאני על הבמה אני מאוד עצבני, והרבה חשבתי איך להיפתר מזה. והדרך הכי טובה שמצאתי היא לנגן בטיילת ליד הים בעיר הנופש יאלטה לשם נסעתי מדי פעם עם החברים. פעם כמעט אסרה אותי משטרה, כי באותם הימים זה היה נחשב למעשה חוליגניזם. אני זוכר שהיו מתקבצים מספר לא קטן של מאזינים שכל הזמן התחלפו. בתחילה חשבתי שאמות מפחד, אבל אחר-רך התרגלתי, התחלתי להרגיש יותר משוחרר ולמדתי לתפוס את הרגע שההתרגשות לא מפריעה יותר, אלא עוזרת למבצע ... בראש ובראשונה, הניסיון בהופעות הוא הדרך להתגבר על התרגשות. למשל, כשיוצאים לסדרה של קונצרטים , שנים-שלושה קונצרטים עוברים בדרך כלל קשה. אחר-כך הרבה יותר כל. סידרת הופעות – זה ניסיון ובית ספר מצוינים לנגן פעיל".

"יש לי הרבה מלחינים אהובים, החל מבאך וכלה בשוסטקוביץ'. כל אלה כבתו מוסיקה כה שונה, ואני לא יכול לומר שיש לי מלחין שהוא הכי-הכי". 

"מה עושה מוסיקה לפופולארית? כך אני מבין: אם המוסיקה מרכזת אליה תשומת לב, מכריחה את הקהל להתרגש אתה -זוהי מטרתה ההכרחית של המוסיקה. אזכיר את מילותיו של היידן, הוא אמר שאם אדם שהאזין את יצירותיו חש תחושה של שמחה, אז זה כבר לא לחינם. אולם מלא קהל עושה את המוסיקה פופולארית, זה בסיסי. בלי קהל אין אפשרות להעריך, ואפילו סתם להיות מודע לקיומו של מלחין זה או אחר".

"...עכשיו אני מנגן בגיטרה של הבונה המקסיקני דיוניסיו וואסקס. זאת גיטרה בעל עשרה מיתרים והיא ניתנה לי במתנה ע"י איגוד המלחינים המקסיקאים. הם ארגנו מעין תחרות מלחינים הכותבים לגיטרה, ולהפתעתי אני זכיתי בפרס הראשונה-אותה גיטרה. זהו כלי שדורש יותר מאמץ מאשר גיטרה רגילה, אך אני מאוד נלהב לנגן בה עכשיו לא מתאר את עצמי בלעדיה. יש לה מרחב יותר עשיר של אפשרויות".

בנוגע למוסיקה מספרד, קושקין אומר שוודאי, השפעתה על גיטרה עצומה. בטח בזמן הלימוד היא אופפת  אותך כל הזמן. קושקין בעקר מחשיב את המוסיקה העתיקה מספרד. ומאלה האחרונים הוא מעריך רק את רודריגו (מעניין) " דה ארנחואז-לדעתי, זה הקונצרט הגאוני ביותר שנכתב במאה עשרים. אני אוהב פחות את פנטזיה לבן אצולה, קונצרט אנדלוסי או Para una fiesta" .

על סרטו של ג'וליאן ברים "גיטרה ספרדית" הוא אומר: "לצערי, ראיתי אותו רק בקטעים, ולמרות זאת הוא עשה עלי רושם רב. לא אשכח כשברים מנגן בדואט עם עצמו את הפנדנגו של בוקריני. את הסרט ראינו בצרפת יחד עם מיקולקה , ואני זוכר שהשווינו את אותו הקטע-ריקוד של דה פאייה בביצוע של ברים, ימשיטה וויליאמס. אז למרות הוירטואוזיות העילאית של ימשיטה , ומיומנות של וויליאמס, מהצלילים הראשונים מרגישים אצל ברים שעכשיו מדברת מוסיקה עצמה...(כמה נכון!) בכלל, אני אוהב את ברים מזמן. בהרבה מובנים הוא זה שגיבש את הטעם האומנותי שלי". 

" הטמפרמנט שלי מתאים לסדר יום מבולגן, למרות שבחיי היה פרק בו הנהגתי משטר של סדר יום קפדני, וצריך לומר שזה פעל עליי בצורה חיובית. אך בכל זאת זה דרש ממני תעצומות הנפש, אני מצדד במשתנה, כשאין מבנה יומיומי ברור. לי זה מתאים".

ולסיום:

"אני רוצה לאחל לנגני הגיטרה שלא ימסגרו את עצמם רק בגיטרה, מפני שזה סוג של פנאטיות, וככל פנאטיות היא לא מביאה לשום דבר טוב. הייתי מייעץ להם להסתכל על המוסיקה בצורה יותר מקיפה. הכרת כל האוצרות המוסיקאליים תאפשר להם להפוך למוסיקאים אמתיים.

תירגום מרוסית

דוד בוליס

מאי 2008

קונסרבטוריון רחובות

פורסם לראשונה באתר Playguitar