Top Panel

גיטרה קלאסית

 x 
סל הקניות ריק

צלילים עיליים / ראובן סרוסי

הדפסה

אחד התחומים המרתקים בנגינה בגיטרה (ובכלי מיתר בכלל) הוא כל הקשור בתופעת הצלילים העיליים (Harmonics, Flageolets).

כאשר התייחסנו לסוגיית הכיוון בגיטרה , התוודענו כבר לחשיבות ההבנה של תופעות יסודיות בפיזיקה של הצליל (אקוסטיקה) והשפעותיהן המעשיות על הכיוון והנגינה.

התחום שנדון בו כאן - הפלאג'ולטים על סוגיהם השונים ותופעות אקוסטיות נלוות- הוא זה המחבר באופן ההדוק ביותר את נגינת הגיטרה אל הצליל כתופעה טבעית במלא הדרה.

נחלק את התייחסותנו על פי הסדר הבא:

* תאור התופעה הפיזית

* טכניקת הפקת הפלאג'ולטים הטבעיים

* הפלאג'ולטים המלאכותיים והטכניקות השונות להפקתם

* נגזרות פרקטיות/צליליות מהתופעה להרחבת הטכניקה (extended techniques): גווני צליל על פי נקודת פריטה, מולטיפוניקס (multiphonics) ) ועוד.

* הכתיבה (נוטאציה) של הפלאג'ולטים

* הצלילים העיליים מכונים בהגה היומיומית שלנו "פלאג'ולטים" על פי הנהג הצרפתי/אנגלי,שמקורו ה"פלאג'ולה", שם צרפתי לכלי נשיפה גבוה דמוי פיקולו. הצלילים העיליים, כפי שהגדרנו כבר ברשימה על "כיוון הגיטרה", הם אותן תדירויות צליל נוספות הנשמעות ביחד עם התדר הבסיסי של מלוא אורך המיתר בצליל אותו אנו משמיעים.

אנו עוסקים כעת בטכניקת ההפקה של הצלילים העיליים בלבד, כאילו "חטפנו" אותם בגניבה מהצליל השלם, המאגר בו הם נמצאים. הצלילים העיליים השונים הם אכן חלק אינטגראלי של הצליל "השלם" ביחד עם הטון היסודי. זהו מאגר תדירויות אינסופי (בכיוון עולה לתדירויות הגבוהות) ואקוסטיקאים מסוגלים למדוד את אחוז הנוכחות (עצמה) של כל אחד מהם בתופעה השמיעתית הכוללת של הצליל. בהקשר זה הם נקראים "פורמנטים" (formants) והעצמה היחסית שכל אחד מהם תופס בצליל הנשמע, היא המאפיין העיקרי של גווני הצליל השונים. כך אנו יכולים להבחין בשמיעה גם מאמצעיתו של צליל, האם אנו שומעים קלרינט או כנור או קרן יער...(אפילו ללא העזרה של האפיון העיקרי של הפקת הצליל- אותו אוסף של רעשים נלווים המושמעים תוך כדי הפקתו הטכנית בכלי.)

התמזל מזלם של כלי המיתר (ומזלנו) בכך שניתן לראות ולהפעיל את הגוף הרוטט המפיק צליל (המיתר) באופן ישיר על ידינו. כך, על ידי פעולה פשוטה, כמו נגיעה קלה באצבע, אנו יכולים לגזור מתוך הגוף הרוטט (המיתר במלא אורכו המופעל) רק את אחד מהצלילים העיליים שלו (ה"פלאג'ולטים").

ראינו כאשר דיברנו על הכיוון שאנו מוצאים את הצלילים העיליים בנקודות המחלקות את המיתר לחלקים שווים על פי חלוקות ברצף אריתמטי עולה.

כךharmonics:

- 1/2 מיתר (= אוקטאבה), בסריג ה-XII

-1/3 מיתר (= אוקטאבה + קווינטה), בסריגים VII ו- XIX

- 1/4 מיתר (= 2 אוקטאבות), בסריג ה-V וה-XXIV . (סריג XII "תפוס" על ידי האוקטאבה מהחלוקה ל-1/2.)

- 1/5 מיתר (2 אוקטאבות + טרצה גדולה), בסריגים XVI, IX, IV ו-XXVII

- 1/6 מיתר (= 2 אוקטאבות+ קווינטה), בסריגים XXX, III

- 1/7מיתר (=2 אוקטאבות+7קטנה נמוכה ב-1/6 הטון),בסריגים  XXXII,(-)XXII,(-)XV,(+)X,(-)VI,(-)III,(-ו-+מתייחסים למיקום האצבע לפני או אחרי הסריג, במקצת)

- 1/8 מיתר (=3 אוקטאבות), בסריג III-II , (בדיוק באמצע ביניהם) XXXIV, XVII,(+) VIII

- 1/9 מיתר (=3 אוקטאבות + 2 גדולה), XXXVI, (-) XXIV ,(+)  XIV, (+) X , (+) IV , II

- 1/10 מיתר (=3 אוקטאבות), סריגים ,  XVII-XVI , (+) VI , (-) II (ביניהם) ועוד

- 1/11 מיתר(3 אוקטאבות+טריטון מונמך בכ-1/4 טון),סריגים III-II (באמצע),VI-V(כנ"ל)  XIV, XI-X ,VIII, (-)XXXVIII, XXIII ועוד

[הספרות הרומיות שעולות על XIX (סריג 19) מציינות סריגים "דימיוניים". נקודות במיתר שסריגים אלה, אילו היו קיימים, היו מציינים. זוהי החלוקה של המיתר לחצאי טונים ההולכת ומצטופפת כידוע לנו.

ישנן נקודות חלוקה של צלילים עיליים גבוהים - חלוקות קטנות של המיתר - אשר תפוסות על ידי חלוקות גדולות שקדמו להן. זה מסביר את העובדה ש-1/6 המיתר, למשל, צוינה רק בשתי נקודות (מיקומי סריגים). כך גם במקרים נוספים.

ציון "..." או "ועוד" מתייחס להמצאות נקודות נוספות, קשות לציון מדויק ופחות שימושיות עקב כך. ומצד שני- יש לדעת שהן קיימות.]

רשימה מפורטת זו קצת מפחידה במימדיה ומעלה תהיות לגבי שימושם של רבים מהפלאג'ולטים.

נסכם את זה בקווים כללים כך: עד פלאג'ולט 1/6 המיתר (ואף במקרים ספורים גם 1/7) אלה פלאג'ולטים טבעיים המופיעים ביצירותיו של סור, למשל. יש לדעת שהשימוש בפלאג'ולטים טבעיים היה כמעט בלעדי עד אמצע המאה ה-XIX בנגינה בגיטרה. הדבר הוביל לשימוש מוגבר באפשרויות הטבעיות השונות.

בנוסף, חשוב להבין את היגיון הימצאותן של נקודות הפלאג'ולטים המצוינות לעיל ראשית, בכדי לדעת להפיקם.

אך ישנה סיבה נוספת הרבה פחות ידועה ואסתכן לומר - תופעה עלומה בספרי הלימוד של גיטרה וכלי מיתר נוספים... לא ניתן להפיק פלאג'ולט בפריטה (או באמצעות קשת, אין זה משנה) בנקודת החיתוך הנוספת של המיתר לאותו הצליל העילי. לדוגמא, אם ננסה לפרוט את פלאג'ולט הדואו-דצימה (8+5) הנמצא על סריג VII ונפרוט בדיוק בנקודה של סריג XIX (מקום גם בו ניתן לגעת על מנת לקבל את אותה חלוקת מיתר וצליל עילי), לא יישמע צליל. אם נזוז ולו רק מילימטר לאחד הצדדים של המיתר, הפלאג'ולט כן יצלצל.

חשיבות ידיעת עובדה אמפירית זו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מפיקים פלאג'ולטים גבוהים יותר. במידה והם תוצאה של חלוקה יותר קטנה של המיתר, מספר הנקודות ה"מתות" במיתר מבחינת הפריטה עליהן, גדלות.

עובדה זו נפתרה בעבר על ידי הנחיה כללית שאמרה שהפלאג'ולטים מצלצלים יותר טוב כאשר פורטים אותם ליד הגשר. כעת, לאחר ההסבר, אפשר להבין מה היה ההיגיון באמירה זו: באזור הקרוב לגשר אין שום נקודות חלוקה הקשורות בפלאג'ולטים הרווחים (שהם בד"כ - ברפרטואר הקלאסי- לא מעבר לחמישי , 1/5 מיתר). כעת אנו יודעים שאין חובה לנגן פלאג'ולטים באופן גורף 'סול פונטיצ'לו', אלא, כל אחד לגופו, נדע היכן לפרוט והיכן לא...

* טכניקת ההפקה של הפלאג'ולטים הטבעיים מוכרת היטב. אנו מניחים על הנקודה הרצויה בשחיף אצבע רופפת (לא לוחצת/מקצרת את המיתר בעזרת הסריג) וביד ימין (במקום אפשרי, על פי מה שנאמר קודם), פורטים.

במידה ויש הקשר מורכב המצריך החזקת אצבעות יד שמאל על פוזיציה קבועה ורחוקה מנקודת הנגיעה של הפלאג'ולט, ניתן לבצע את שתי הפעולות (נגיעה ופריטה), ביד ימין בלבד.

זוהי טכניקה המוכרת לגיטריסטים כהפקת פלאג'ולטים מלאכותיים, אליה נתייחס בהמשך. שם גם נפרט את האופנים השונים שבהם ניתן לבצע את הפעולה.

עוד אפשרות הפקת פלאג'ולטים טבעיים, מיוחדת יותר, היא על ידי הקשה בלבד. (באחת הידיים, תלוי במיקום.) הדבר יעיל במיוחד כאשר מדובר על פלאג'ולטים טבעיים נמוכים (פשוטים יותר), בערך עד 1/5 המיתר (סריג IV, IX, XVI, XVII). צורת הפקה זו יעילה הרבה יותר בגיטרה עם מיתרי מתכת (אקוסטית או חשמלית) וזכור לי אומן פופ/פולק אמריקאי משנות ה-80 בשם Michael Hedges, אשר ליווה את שירתו בגיטרה אקוסטית לעתים אך ורק על טהרת הטכניקה ההקשתית הזו.

(לפני כמה שנים המלחין הישראלי מיכאל ליבמן חיבר עבורי יצירה בשם "חצות בתל אביב" -אשר ביצעתי מספר פעמים מאז-, העושה אף היא שימוש נרחב בטכניקה זו.)

עוד אופן שבו אפשר לשלב פלאג'ולט טבעי, אך כאן מדובר על זה של האוקטאבה (1/2 ) או לכל היותר הדואו-דצימה (1/3) הוא כהמשך לגליסנדו עם הרבה תנופה ביד שמאל המסתיים בנקודת הפלאג'ולט. (אפשר לנסות לנגן 'לה' במיתר הרביעי ואז בתנופת גליסנדו חדה לסיים את התנועה בסריג XII; כך נקבל ירידה ל-'רה' בקווינטה.) זהו אמצעי היכול לתת תשובה לג'סטה ארטיקולאטיבית (לגטו מיוחד עם קרשנדו) היכולה לשרת הקשר מוסיקלי מסוים.

* פלאג'ולט מלאכותי איננו אלא פלאג'ולט טבעי המופק מצליל יסודי שאיננו מיתר פתוח. הידוע והרווח בנגינה בגיטרה קלאסית הוא הפלאג'ולט של האוקטאבה (1/2 מיתר), אך אין מניעה מהפקת כל המגוון האפשרי של הפלאג'ולטים, באותה טכניקה. הדבר אכן נעשה בעשורים

האחרונים ביצירות חדשות לגיטרה ולמיטב ידיעתי, ראשון המשתמשים באפשרות זו היה המלחין היפאני טורו טקמיצו (Toru Takemitsu ) folios takemitsuביצירתו Folios מ-1974.

טכניקת ההפקה של הפלאג'ולט המלאכותי מציעה שלוש אופציות עיקריות שבחירתן נתונה בידי המבצע לטובת ההקשר המוסיקאלי שעומד לפניו:

1) נגיעה בנקודת הפקת הפלאג'ולט –חלוקת המיתר הרצויה, כאמור לרוב אוקטאבה ולכן הסימון (harm. 8) - על ידי אצבע i ופריטה באצבע a או אפילו c (הקטנה – על זה בפעם אחרת...)

זהו אופן המתאים לפלג'ולטים בשלושת המיתרים הגבוהים ואולי אף ברביעי.

2) פריטה המתאימה לבסים או אף למיתר השלישי אם ישנו חומר המנוגן באופן רגיל במיתרים שמעל: אנו מניחים בנגיעה את קצה האגודל –במקום המפגש בין העור לתחילת הציפורן- על נקודת ההפלאג'ולט ופורטים ב- i , תוך כדי התרחקות מרבית של האצבע הפורטת ופריסה צידית של האגודל.

פריטה זו – המופיע כבר בסדרת ספרי הלימוד העתיקה (1934) של חוליו סגררס , (Julio Sagreras – Las lecciones para guitarra, Ricordi Buenos Aires) ) והיא האורגנית ביותר לשמירה על תנוחת יד ימין לצורך נגינה בו זמנית או לסירוגין של חומר ברגיסטר העליון, סובלת שלא בצדק מחוסר מוכרות מסוים.

3) פריטה מאד ידועה אף היא, היא זו הממקמת את i כאצבע הנוגעת אך משתמשת ב- p כאצבע הפורטת. פריטה זו משנה את התנוחה הרגילה של יד ימין (p צריך לרגע לפרוט "מאחורי" אצבעות i-m-a ). ניתן אבל, באופן זה, להפיק צליל חזק יותר ולכן השימוש המרבי בטכניקה זו –על אף הנאמר לעיל – הוא בבסים.

עוד דבר שיכול להצדיק שימוש בטכניקה זו הוא השילוב של פריטות לסירוגין של p ו- a תוך כדי עקביות הנגיעה במיתרים שונים ב- i .

4) פריטות מיוחדות רבות מתאפשרות משילובים שונים של מה שהוצג עד כה. נביא מספר דוגמאות:

- אפשר לנגן אקורד של טונים עיליים שנקודת הנגיעה שלהם על המיתרים השונים ממוקמת על אותו סריג. כך, נפרוס את הפרק האחרון של p כאצבע נוגעת על שלושה מיתרים ונפרוט ב-i,m,a .

- ניתקל לעיתים בצורך לשלב את אצבעות יד ימין באופן מוצלב ולא שגרתי , כאשר ישנו פלאג'ולט המנוגן בטכניקה "מלאכותית" ביחד עם פריטת צלילים רגילים נוספת. אפשר לנסות לנגן 'לה' ו-'מי' פתוחים באצבעות p ו- m ולנגן דו במיתר שני, פלאג'ולט מלאכותי של אוקטאבה (סריג XIII) בשילוב בו זמני של i ו- a .

- עוד אפשרות, כמעט לא נלקחת בחשבון בטכניקת הגיטרה הקלאסית, היא ליישם, במידה שאפשר, את הטכניקה הנהוגה בכלי הקשת. מדובר על נגיעה בנקודת ההפקה באצבע של יד שמאל. בכינור למשל, הפלאג'ולט המלאכותי המקובל ביותר הוא זה של הקוורטה. (מפיק חלוקת המיתר ל-1/4, היינו שתי אוקטאבות). ניתן גם בגיטרה להשתמש למקרה הצורך באופן הפקה זה.

* מכל האמור עד כאן וממחשבות סביב הנושאים האלה, אפשר להגיע לכמה נקודות שמרחיבות את עולמה הצלילי של הגיטרה.

נקודה ראשונה שנציין, היא ההשפעה שיש לנקודה שבה אנו פורטים צליל רגיל (לא פלאג'ולט) על גוון הצליל המתקבל. הדבר דומה לעבודה האולפן סאונד, כאשר אנו מנסים באמצעות פילטרים או אפקטים שונים, לשנות את הצליל המוקלט.

- ראשית אנו יודעים (יותר מדי טוב...) שכאשר אנו פורטים עם קצות הציפורניים ליד הגשר, אנו מפיקים צליל חד, המכונה בעגת הטכנולוגיה treble. מה שקורה בפועל הוא שאנו מנגנים במקום קשיח של המיתר שלא נותן שנעשה לו את הצנזורה filter) ) שאנו נוהגים בשגרה. אני מתכוון לכך שהפריטה ה"רגילה" שלנו נעשית במקום במיתר בו יש הרבה צלילים עיליים פעילים והפריטה עצמה מורידה תדירויות גבוהות אלה. חינוכנו (מי יותר, מי פחות) הוא כזה המזהה צליל ממוצע, "נעים", ככזה שאיננו חושף את הקצבות העצבניים (הצלילים העיליים הגבוהים יותר) שלו.

אך אנו למדים מכך שכמה שהנגיעה במיתר תהיה בשטח יותר מצומצם שלו ובחלק אצבע (ציפורן) קשה יותר, כך יתקבל צליל בהיר, treble יותר. זאת אפשר לעשות ללא הצורך לזיג-זג בין הגשר לפתח אלא באמצעות שליטה על אופן וזווית הפריטה.

- עוד תופעה מעניינת היא שינוי הפורמנטים (חלוקת העוצמות היחסיות בין הצלילים העיליים) על ידי פריטה בנקודות חלוקה פשוטות (הרמוניות) של המיתר.

גם קזוהיטו יאמשיטה בעיבודו ל-"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי, וגם המלחין והגיטריסט האיטלקי אנג'לו ג'ילארדינו (באחד מה "אטיודים הטראנסנדנטליים" שלו לגיטרה) הביאו בדפוס את הדרישה לפרוט צליל בדיוק במחצית המיתר המתנודד. (היכן שהיינו אמורים להפיק את פלאג'ולט האוקטבה.) יאמשיטה אף הוסיף דרישה מיוחדת לפרוט בצביטה עדינה עם p ו- i .

הדבר מפיק צליל אשר ג'ילארדינו מתארו כדומה לקלרינט, בגלל שהוא מחזק את הצליל העילי השני (הדואו-דצימה), כפי שקורה בכלי זה.

אך הדבר מעניין לניסוי גם בנקודות חלוקה פשוטות אחרות של המיתר. התנסות מרוכזת לתוצאה והאזנה קשובה הם הדרך לנקוט בה בניסיונות אלה.

- עוד תופעה מעניינת מאד הקשורה לפלאג'ולטים ואשר זוכה בשנים האחרונות לעיון מיוחד, בעיקר בחוגי המלחינים העכשוויים, היא זו הקרויה באנגלית Multiphonics. זהו מושג ששימושו החל בשנות ה-60 לציון תופעות רב קוליות המתקבלות בכלי נשיפה מעץ על ידי שימוש

באצבועים מיוחדים. הדבר הוביל לכך שכיום יש לכל כלי נשיפה מעץ מספר ספרים הכוללים אין סוף טבלאות של אצבועים וה"אקורדים" המתקבלים מהם. התופעה איננה אלא עוד נגזרת מעקרון "שבירת קרן הצליל" למרכיביה כפי שאנו דנים לאורך כל הרשימה הזו.

בשנים האחרונות מחקר זה התרחב לכלי המיתר ויותר ספציפית, לצלילים העיליים הטבעיים שלהם.

ראינו שמספר הצלילים העיליים שואף לאינסוף לכיוון חלוקות יותר ויותר קטנות של המיתר ולצלילים גבוהים יותר.

במישור הפיזי-מרחבי, הדבר גורם לכך שנקודות החיתוך ההרמוניות של המיתר נעשות צפופות במידה שאנו עולים לצליל עילי גבוה יותר. כך ישנן נקודות חיתוך שהן כה קרובות עד כדי שאצבע אחת נוגעת –בלית ברירה – בשתיים או יותר בו-זמנית.

במקרה הנדמה לי ראשון בהיסטוריה, פרננדו סור, ב-'פנטזיה הכפרית' אופוס 52 שלו (1830) כבר השתמש באפקט זה... מדובר על הנחת אצבע "שמנה" על סריג VI : אנו נשמע שמתקבלים שני צלילים בו זמנית –או באלטרנציה צפופה מאד -: הצליל העילי החמישי (סול # במיתר השישי) והצליל העילי השביעי (רה מונמך ב-1/6 טון על המיתר השישי).

סור מבקש לנגן שני מיתרים בו זמנית -השישי והחמישי- בסריג ה-VI וכך מקבל אקורד המדמה פעמון: סול # ,רה – במיתר השישי ביחד עם דו# ו-סול – במיתר החמישי. הדבר משולב בתיאור תהלוכה דתית ותוך שילוב כורל גרגוריאני.

* לבסוף, נתייחס לעניין אופן הכתיבה המקובל של הפלאג'ולטים.

נעשה זאת בקצרה ועל פי הנהוג בכל כלי המיתר ועל אף ריבוי ההמצאות החד פעמיות הרווחות בהוצאות גיטריסטיות שונות.

- צליל שמופיע מעליו עיגול (o) אמור להיות מופק כפלאג'ולט (לשיטתו העצמאית של המבצע) ויצלצל בגובה המדויק המצוין מתחת לעיגול.

- צלילים עם ראש מעוין מציינים את הנקודה במיתר בה ניגע באצבע. (נקודת החלוקה ההרמונית של המיתר). הצליל המתקבל בפועל יכול להיות מצוין על ידי המלחין בתווים שחורים ללא מקל ובתוך סוגריים, מעל התו המעוין, או לא.

כך נהג במקרים רבים וילה-לובוס (לדוגמא בשוטיש-שורו של הסויטה הפופולארית הברזילאית) וכך גם מלחינים רציניים רבים, אשר נקטו באמצעים הסטנדרטים והתקבלו פעמים רבות באי הבנות מצערות לעתים בביצועי גיטריסטים שונים.

- במאה ה-XIX (ואף אגוסטין בריוס בחלק מכתבי היד שלו שהזדמן לי לראות) השתמשו בשיטה הנהוגה רק בגיטרה: ציון על החמשה של תו המיתר הפתוח וספרה (רגילה או רומית) לציון הסריג שבו יש לגעת באצבע. אל אף הסרבול המסוים (מצריך יותר סימונים ולא משקף כמעט את הנשמע) חשוב לדעת על הנוהג הזה במיוחד כיום, שמאגרי כתבי יד והוצאות מהמאה ה-XIX פתוחים לכל דכפין באינטרנט. מומלץ לשים לב במיוחד לשימוש הנרחב והנועז בפלאג'ולטים טבעיים במוסיקה של פרננדו סור.

אתם כאן: Home מאמרים וכתבות מאמרים צלילים עיליים / ראובן סרוסי