המדור של דוד בוליס - אז מה תמצאו כאן? דברים על גיטרה, על מה שמסתתר בתוך הגוף שלה, על אנשים שבונים אותה, שמנגנים בה, שכותבים עבורה. על האתגרים שהיא מציבה לפנינו. ועלינו, אוהביה. אלה שלא יכולים בלעדה.

הפסקתי לחוש אי נעימות בשיעורים מרחוק. זו המדינה שלי, זו המציאות שבה. זום.

"שברים ומשברים"

הציפורניים נשברות. לא משנה כמה ניזהר, נימנע ממשימות יומיומיות של החיים, נבריג ברגים ביד שמאל. זה יקרה. כשניפתח עמוד תווים, כשנרצה להוריד משהו מהמדף, כשיד תחליק בפתיחת פקק צנצנת.   

ואז מה?

זה לא זה

ככל שהתוודעתי לו, כך התאכזבתי ממנו.

ככל שחקרתי אודותיו, כך צברתי עבורו חוסר שביעות רצון ומאוס.

למרות שהוא לא הראשון, הוא הראשון לבגוד, הראשון להתפגר, למרות שלמראית עין הוא מחזיק פאסון ולכאורה הוא משדר שהכל בסדר.

הודעה לגיטריסטים: מי שמחפש אקשן בחופשת הקיץ – רוצו לסדנת הגיטרה בנורדיה.

24-29 בחודש יולי, בניהולו של יורם זרביב.

ארנחואז, הקונצ'רטו האניגמתי. כל כולו, לא רק הפרק השני.

La Guitaromanie

בטח נתקלתם כבר בתמונה הזאת. אין נגן גיטרה שלא יעצור בה וינסה להבין את ראות עיניו. תמונה גרוטסקית, בה רואים גברים ונשים לבושים כמיטב האופנה  של התקופה, במפגן אלימות בסגנון סצנת מכות בבר-סלון בסרטי מערבונים. והגיטרה, הגיטרה היא החפץ בו הם משתמשים כדי להכות אחד בשני.

פעם עשיתי סידרת כתבות לה קראתי בשם "פורצי הדרך". סיקרן אותי אז מי היו אלה, ראשוני הגטרה הקלאסית בישראל.

איך זה התחיל, דמויות המפתח שבראשית. כתבות תחקיר על מנשה בקיש, פפה פלתה, משה יעקבסון, אבנר ברנדר, מישה אפלבאום...

YC-100

...יום אחד חבר שלי ביקש ממני לבדוק ובמידת האפשר לסדר את הגיטרות ששוכבות במחסן הכלים, במוסד שהוא מנהל. ושם, בין הכלים הישנים, מצאתי אותה...

 כשהסתבר לי, אי שם בשנות ה-90, שאני יכול להדפיס את התווים במקום לכתוב בכתב יד – ממש הוקסמתי. אני זוכר איך עשור לפני זה, דלית (דלית נחמיאס באותם הימים) הייתה צריכה "לעלות לרגל" למישהי שהייתה עורכת דפוס לצורך הדפסת קובץ היצירות הראשון שלה.

ודאי שגיטרה מבונה טוב בעלת צליל עשיר-מאוד תעזור לכם להפיק צליל יפה . אך זהו בהחלט לא הכל. 

כשנכנסתי לחנות, היא מייד נחתה עליי עם כל משקל המסורת שלה, אפלולית, כולה מעץ כהה, דלפק ארוך ואיש מסופם מאחוריו, שבקושי דיבר איתי...

בראשית, היה בארץ ישראל תוהו. אך גם הרוח הייתה. רוח בליבם של אידיאליסטים שעשו הרבה והסתפקו במעט. למרות הדלות, הם היו גם כמהים לאומנות גבוהה, בכל מחיר. הינהאחד הסיפורים. כן, וגם גיטרה.

מפעם לפעם, כשמישהו מהתלמידים שלי הביע רצון לקנות גיטרה חשמלית וביקש עצה, לא סירבתי. יעצתי לו לקנות לפי הצבע והצורה שהוא אוהב. אף פעם לא טעיתי. בקלאסיות זה שונה.

המדור שלי מתארח באתר של חנות שמתמחה במכירת גיטרות מקצועיות, מהרמות הגבוהות. לכן אני מוצא לנכון לגעת בנושא הזה. 

אני זוכר שלימדו אותי לכוון את הגיטרה. מיתר ראשון לפי פסנתר, ואז כיוון של מיתרים בלחיצה בפסק 5 או 4 שמשווים למיתרים הפתוחים שמתחת. אחר כך לפי הפלז'ולטים (שם הזוי שנתקע לנו בגלל הדימיון בין

כשנאלצתי, ללמד באמצעות אפליקציה בטלפון (מה שבתחילה סירבתי לעשות) – חשבתי שזה הכי רחוק שאפשר להגיע בנגינה מרחוק. טעיתי.

באחד הימים נאלצתי ללמד בחדר לא שלי, יום של החזרת שיעורים. שם, על הפסנתר, ראיתי ארגז גיטרה די רציני.

פעם שמעתי על ספינת אוצר טרופה בשם ATOCHA  אשר טבעה במימי האיים הקאריביים. הספינה הזאת הייתה שייכת לצי המלכותי של ספרד, עמוסה זהב ואבני חן שנגזלו ממדינות דרום אמריקה. בשבוע שעבר מצאתי ברחוב ATOCHA שבמדריד אוצרות מסוג אחר.

בפרוץ האביב, עוד טיפים מבית היוצר של מנואל ברואקו, נגן אמריקאי, יליד קובה, שכילד היגר לאמריקה ועד מהרה הפך לנגן מצטיין.

את הראיון עם אנה וידוביץ קיימתי בבית השגרירה הקרואטית 
ביום השישי אחד, לפני הרבה שנים. בעיניי, גם בראיה לאחור הוא עכשוי.

בצעירותי, כשניגנתי את הפוגה של באך, לה מינור בטרנסקריפציה של סגוביה, קוסטין קלנליס אמר לי: "למה אתה מנגן את העיבוד? נגנן את המקור".

למרות מספר רב של עיבודים שכתבתי להרכבי גיטרה שונים, וביניהם להרכבי גיטרה גדולים, אני לא "מת" על הפורמט.כן, כתבתי מדואו גיטרות, טריו, קוורטט. ועד לעשרות משתתפים. גם להרכבים שהגיטרה היא אחת המשתתפים ולא הרוב. סוג זה דווקא אני מעריך.

פעמיים יצא לי להשתתף בסדנאות למורים בהנחייתו של פרופסור יוסי ירושלמי, שם הוא פרס לפנינו את משנתו בהוראת גיטרה קלאסית. בל נשכח שיוסי הוא בעל שם עולמי, ובפרט בתחום פתרון בעיות טכניות הקשורות החזקת גוף, ידיים, פתרון לכאבים ודלקות. מאמריו בנושאים אלו פורסמו לא אחת בחו"ל.

בעולם, בשלהי חייו, לא התייחסו לבוהק הזוהר של הכישרון שלו. והיו סיבות לכך. יותר נכון סיבה.