הינה, הינה, עוד כוכב שהעז וחדר באור בוהק לאטמוספרת חיינו – כבה בשמי התרבות של ישראל. פרידה ממתי כספי.

 

כבר כתבתי במאמר שלי שהקדשתי לפרופ' ירושלמי: לי היו שלושה מורים חשובים בחיי, שלושתם השפיעו עליי רבות והפכו אותי למי שאני, ואיך שאני חושב ומבין.

ולא הייתי תלמיד של אף אחד מהם.

באך לימד אותי להקשיב לפיתולי הקולות, להולכת בס, לשינויי אווירה באמצעים זמינים כמו מרקמים, מודוסים, מז'ור מול מינור.

יוסי ירושלמי לימד אותי לחשוב בצורה לוגית חוקרת. סיבה ותוצאה. בעיה ופתרון.

מתי כספי לימד אותי לשמוע. את האקורדים המורכבים, המקום המפתיע שלהם במהלך ההרמוני, ומרקמי הקצב עוקצי האוזן.

 

 

מבחינתי, מתי כספי עומד בשורה אחת עם באריוס ודיאנס, בריטן וצ'יק קוריה.

 

מלחינים יוצאי הדופן במקוריות ותעוזת היצירה שלהם.

 

לנו, נגני גיטרה על כל סוגיה יש, לדעתי, יתרון על פני לומדי כל שאר הכלים. מהר מאוד אנחנו הופכים לאוגרים כפייתיים של אקורדים, פריטות ומקצבים. הרבה, הרבה לפני שנגני שאר הכלים שנחשפים לנושא.

גם פרופ' ירושלמי סיפר לי שעוד כשחי באירן, תמיד בכיס מעילו היה פתק עם תרשימי אקורדים. מתאים לו.

ולכן גם מהלכים הרמוניים מתבהרים לנו מוקדם מאוד. בתחילה אולי באופן אינטואיטיבי, אבל עם הזמן, כשחומר עיוני מתווסף, הוא נוחת על בסיס נגינת מהלכים שנוגנו פעמים רבות.

ובנושא הזה, לנגני הגיטרה הישראליים יש תקופה שלפני נגינת שירים של כספי, ואחרי.

כשאני עברתי את זה, חמישים שנה אחורה, זה לא היה פשוט. אין את מי לשאול, אין איפה לראות חוץ מבהופעות, בהן ישבתי עם משקפת בשביל לראות את הידיים (באמת!).

מזכיר לי את הסיפור של פול מקרטני. בהיותו בן 14, הוא והחבר שלו  ג'ורג' הריסון שמעו שבעירם ישנו איש שיודע איך מנגנים אקורד B7.

הם נסעו אליו באוטובוס, דפקו בדלת.

האיש יצאה אליהם. "שלום אדון, שמענו שאתה יודע איך מנגנים B7?". האיש נכנס לביתו, חזר עם גיטרה: "הינה כך".

 

אני זוכר את עצמי בתקופת השרות הצבאי יושב בסוף יום הפעילות עם חבר, במקום לא מקום, ושנינו מנסים לפענח את מה שהיה עבורנו הג'יבריש שרשום בספר של מתי, זה עם הכלב שלו על העטיפה.

הכל היה מפתיע אז, לא רק אקורדים. גם השימוש בהם.

מה לעזאזל, עושה C#m בשיר שכתוב בדו מינור (הינה, הינה)? הספר עכשיו לא נמצא מולי, אבל אני זוכר לא מעט דברים מהסוג הזה. מהלכם חדשניים, לא צפויים. רעננות של ממש.

אני יודע שסטיבי וונדר  עושה מהלכים כאלה. ב- Sir Duke שלו, השיר הוא בסי מז'ור, והוא בפזמון נעמד על אקורד מינורי בקווינטה מוקטנת-פה מינור.

מתנצל על החפירה, לא התאפקתי.

 

 

לא במקרה סטיבי וונדר מוזכר פה.

פעם שמעתי ראיון לילי של מתי כספי, מתי שהוא בשנות השמונים, שם הוא אמר שהוא מעריך מאוד את  וונדר. "הרי הוא לא רואה",-כך הוא אמר.

ושהוא מעריך את היכולת שלו להיות גם מאוד מרוכז וגם בו-בזמן מאוד, מאוד משוחרר בעת הביצוע.

השלב הבא שגיטריסט ישראלי מגיע אליו כשהוא לומד את שיריו של מתי ולומד את רזיו, הרי הן המודולציות.

הו, איזה מודולציות! נגיד, במעבר לפזמון ב"לא ידעתי שתלכי ממני".

הא? איזה דבר זה? בתחילה אתה מנגן את זה כמו חוטב עצים, בלי להבין דבר. ואז, אט, אט, אתה מתחיל לשמוע, להבין.

או המודולציה האלגנטית והמהממת ב"ימי בנימינה"?

עבודת צורפות.

 

החברה שלי דה אז, שלימים הפכה לאשתי, מאוד אהבה לשיר את "מה זאת אהבה" אבל כל פעם הייתה מתרסקת בפזמון בגלל המודולציה המתוחכמת שלו. הינו נוסעים באוטו, אני שר והיא חוזרת אחריי, שוב ושוב.

 

נו, מה יכול להיות פשוט יותר מלכתוב קול שני? בטח, רק לא אצלו, אצל  כספי. תמיד מיוחד, תמיד מאתגר, ותמיד מושלם. ממש "בקצה השמיים", עם ריקי גל.

והאהבה שלו, והיום גם שלי, ללכת בקו הבס, למטה או בעקר למעלה, צעד, צעד לחפור דרך ההרמוניה. וכשנגמרו הנמוכים – לרדת אוקטווה ולהמשיך לעלות. כמו באינטרלוד בשיר "לקחת את ידי".

 

רמי קליינשטיין אמר על כספי שהוא הראשון שהכניס לישראל את הגרוב. מסכים עם כל מילה. הרגיי ב"ימי בצורת". הריתמוס והברייקים המשוגעים ב"מערבה מכאן". אבל גם אז חמישים שנה אחורה לא היה פשוט לנגן את הגרוב של "כשאלהים אמר".

אנשים סגדו לו כמו לאל. רדפו וחיזרו אחריו שיכתוב להם, שיפיק, שיעבד. אבל כשהוא היה פונה ביוזמתו לאומן זה או אחר – התוצאה הייתה מעלפת:

 

יהודית רביץ,

ריקי גל,

שירי מימון.

 

 

במהלך חיי הלכתי למעט הופעות, אבל לאלה כן הלכתי

 

זו לא פרידה ממך, מתי.

זה רק ההספד.

 

דוד בוליס

פברואר 2026.