שייקה, גברי ופולי-ריתמיות

לא יכולתי להתאפק ולא להשתמש במשחק המילים הזה. לא, לא נדבר כאן על  שייקה וגברי, אולי קצת נדבר  על פולי, אבל בעיקר  נפנה את  נושא המאמר הזה לפוליריתמיות.

פוליריתמיות זה בעצם שימוש בו-זמני בשני מקצבים או יותר שאינם נתפסים בקלות כנובעים מאותו משקל. או מפגש   של שני משקלים  שונים באותו פרק זמן, באותה תיבה או מספר תיבות (לא נדבר כאן על יצירות שכתובות לכל אורכן ביותר ממשקל אחד).

המפגש הנפוץ ביותר  הוא המפגש  בין משקל זוגי למשולש. המפגשים האלה התחילו לפני זמן רב, למרבה ההפתעה. כבר בתקופת הרנסנס  השתמשו המוזיקאים  בטריק המרענן הזה. הינה לדוגמא, מיצירותיו של ג'ון דאולנד. המוזיקה שלו רוויה במשחקים מהסוג הזה.כאן נראה איך שבהתחלה המשקל הוא 3 רבעים, ובתיבה מספר 3 הופך להיות לשש שמיניות.

 

 

בתקופה היותר "מסודרת" של המוזיקה המערבית, תקופת הברוק, השתמשו בהמיולה, אותו המפגש בין משקל המשולש לזוגי בעקר לקראת קדנצה או סיום משפט. כך אצל הנדל, כך אצל באך.

בתקופה של היידן ומוצרט  חזרה  שוב  הפעילות האינטנסיבית  בנושא של פוליריתמיות,

כשמוצרט ממש "השתולל" בפרטיטורה לשני הרכבי כלי קשת ב"דון ג'ובני".

הרכב אחד מנגן ב-3 רבעים ותוך כדי, ההרכב השני הוא בשני רבעים.

 

 

 

 

 

 

 

 

ואחר כך, בהמשך הזמן, מבטהובן והלאה – חיבורים מוזיקאליים מופלאים שמשתמשים במפגשים פוליריתמיים מורכבים. אולי הדוגמה המובהקת לכך זה  אימפרומטו של שופן.

 

אם נמשיך ונעסוק רקבדוגמאותשלרב קצביותרב משקלים מהסוג של המיולה, אני רוצה לדבר כאן על יצירותיו של אהוב ליבנו, הגיטריסטים, המלחין הוונצואלי אנטוניו לאורו.

כמו לירוי אנדרסון, שהתפרסם בזכות המיניאטורות המקסימות שלו (החתול רוקד ולס, השעון הסינקופטי, המזחלת ועוד). כך גם לאורו התפרסם בזכות הולסים המופלאים שלו. אין גיטריסט שלא ניגן, אין אחדשלא התלהבואהב אותם.

נוסף למלודיות המקסימותמהןמורכבות יצירותיו של לאורו,אחד המרכיבים שהופכים אותן למקסימות ומעניינות יותר זה נושא פולי-ריתמיות. נפרט.

בתוך הוצאות לאור של הוולסים של לאורו לעיתים מופיע בתיבה הראשונה משקל כפול: שש שמיניות ושלושה רבעים. זה אומר שבמהלך היצירה השמיניות וארבעים התחלקו כך שלפעמים יופיעו בהקבצות  כמשקל של 6 שמיניות ושל 6 רבעים.

הנה כאן הדוגמא מתוך הוואלס שאני כה אוהב – קורורה.

ממש מפגש בין שלוש לשתיים. תיאורטיקנים לפעמים מבדילים בין המיולה מהסוג של באך והנדל, להם קוראים המיולה אופקית, ובין הסוג הזה בו משתמש לאורו. להמילה הזו הם קוראים המילה אנכית. זאת אומרת משקל אחד בקול גבוה, ומשקל אחר בקול נמוך. כאן לפנינו למעלה המשקל הוא 6 מיניות, ולמטה הוא 3 רבעים.

לאורו, בהיותו פטריוט של דרום אמריקה כתב בסגנון מוזיקה דרום אמריקאית והפולקלור שלה, שם אפשר למצוא מקצבים פוליריתמיים רבים.

אולי הדוגמה המובהקת לכך הוא סגנון הקרוי "סמבה".

לא, זה לא הסמבה הברזילאית, למרות שאת השם הזה הוגים באותה הדרך. אך כותבים אחרת –ZAMBA.

למרת שמקובל שזאמבה זהו ריקוד עממי ארגנטיני, את המקצב הריתמי של זאמבה אפשר כנראה למצוא באופן זה או אחר בכל מדינות דרום אמריקה, מקסיקו, פרו, בוליביה, ונצואלה. ומפני שה-כלי העממי של המדינות הללו היא גיטרה, היא זו שאחראית על הליווי המורכב של הצורה המוזיקאלית הזאת.

המשקל שלה הוא מורכב ממשקל של שלושה רבעים המנוגן באגודל, שלוש פעמות כלפי מטה, ומשקל של שש שמניות כשהשמינית הרביעית מודגשת בעזרת פריטה מהירה ומעומעמת בקמיצה ואמה. מעין החלקה מהירה ומרחפת על פני מיתרי הסולו.

ממש שומעים את שני המשקלים פועלים זה במקביל לזה. יוצא ממש יפה. ואם מוסיפים לזה את התוף הארגנטיני BOMBO, זה יוצא ממש מקסים.

 

צ'קרקה, גואחירה, פג'דה, עוד ועוד סגנונות פולקלור לטיניים מורכבים מהמפגשים של משקל זוגי מול משולש. איך הגיע המרכיב הזה למוזיקה דרום אמריקאית, הרי אצטקים לא ניגנו גיטרה לפני הפלישה הספרדית. ואם הספרדים הם אלה שהביאו איתם את המרכיב זה, אז מאיפה?

 

 

פה אני מבקש לסלוח לי על "שטחיות אקדמית". אני לא ערכתי מחקר בנושא, אני רק מסתמך על האוזן שלי וקצת הכרות עם מוזיקה ערבית אפריקאית בקורס שלמדתי.

ואני נזכר בעובדה שעשויה להאיר אור בנושא המדובר.

 

נזכרתי שעד אמצע המאה ה-15 חצי האי איבריה היה תחת הכיבוש של המורים, מוסלמים צפון אפריקאים. כמעט כל חצי האי, למעט האזור הבסקי ואסטוריאס היה תחת השליטה ונשא שם אנדלוס. ז"א תחת שליטת מרוקאים, אם תרצו. ואין ישראלי שלא שמע פעם את המקצב זה:

(ממליץ להקפיץ את הסרטון ל 1:09, כדי להימנע מהפתיחה המוגזמת)

זהו אנסמבל "אנדלושס" שלנו <[:} !

עם תמר בלוך המהממת. תראו באיזו טבעיות היא היא עושה קריאות קוליות (3:57) בכל שמנית שלישית תיבה של שש מול שלוש. נסו בעצמכם, ממש לא פשוט.  אפשר לעשות "קולולו" אם לא מתאפקים.

ומה זה אם לא המשקל של זמבה? רק עם טמפרמנט אחר, עם יותר סוכר, שמן וחריפות.

זו המוזיקה שהשפיעה על הספרדים, על סגנון הפלמנקו, ועל הפולקלור של דרום אמריקה. כך אני שומע וחושב.

בחזרה לקרורה, השם של הולס הזה הוא בעצם מחווה לעיר קטנה ויפה בונצואלה. בוא ונבחן את חמשת התיבות הראשונות שלו.

הן כתובות בשלושה רבעים מובהקים, אין שום מקום לפרשנות. ואז בתיבה השישית המלודיה בקול הגבוה מתחילה להתחלק לקבוצות של שש שמניות, והבס והליווי "מנסים" לשמור על שלושה רבעים, בקולות האלה יש פעמה ראשונה ושלישית מתוך שלוש. כך גם בתיבה הבאה.

 

 

ואז שוב חוזרים שלושה רבעים, שמתחלפים שוב בשש שמניות בתיבות 14-15.

 

 

 

איך לנגן את החילופים האלה? אפשר פשוט לנגן לפי הרשום בקול הגבוה. זה לפחות מה שעושה אליריו דיאז, כוכב ענק בימי חייו, גם הוא יליד ונצואלה. לאורו ודיאז הכירו היטב, המלחין ידע שדיאז נולד בעיירה קורורה והקדיש את הוולס הזה לו. רואם את זה בהקדשה בדף התווים.

דיאז הוא זה שערך את התווים של הוולס הזה, למרות שלאורו היה גיטריסט מצוין, כנראה בגלל האוטוריטה שכבר הייתה לדיאז. ובתיבות 14 ו-15הוא מסמן סימני דגש בשמינית ראשונה ורביעית, כך מקבע את התחושה של שש שמיניות בתיבות האלה.

 

הם-ם-ם…

 

"With all due respect"

 

ברגע שבקול העליון ישנה מנגינה שמחולקת באופן ברור לשש שמניות – היא תבליט את עצמה יופי, יופי. זה מה שאני חושב. ובעצם אם ננגן ככה את הולס הזה תוך שאנחנו עוברים באופן ברור ממשקל אחד לשני, זה לנגן בשיטה של המיולה אופקית המוזכרת קודם. זה יפה וטוב, אך לדעתי לא מספיק.

כשאני מנגן את התיבות עם הדגשים של דיאז, ובעצם כל תיבה של שש שמניות, אני מנסה לזעזע את המבנה של 6 בהזזת דגש משמינית רביעית לשלישית. כך המלודיה ממשיכה לזרום בשש שמניות, ובו זמנית מתחלקת בעזרת הדגש לשלושה רבעים.

תנסו, כמו לחיות בשני עולמות בעת ובעונה אחת.

 ——

ולגבי פולי?

פולייקוב, הצלע של "הגשש החיוור"?

ה-מוכשר וה-אהוב בשבילי.

תמיד יישמר בזכרוני בתפקידים האלמותיים שלו

כאדון קרקר, נשרק'ה הילד השלומיאלי,

הזמר הערבי מ"פלפילו",

סרג'יו קונסטנצה,

 

 

 

 

ועוד, ועוד, ועוד…

 הם היו שלושה, ונשארו שניים.

שלוש מול שניים, הפוליריתמיות העצובה של החיים.

דוד בוליס

ספטמבר 2024