ציטוט עצמי

 

"על מה כבר יכול האדם לחלום? שיהיה לו מעניין לחיות. שיהיו לו תחביבים, שתהיה לו עבודה מעניינת ושיאהב אותה.

אבל שכל זה יתגשם ויהיה לדבר אחד?

זה כבר ממש חלום."

הציטוט מלמעלה הוא ציטוט עצמי מלפני 14 שנה. אז, 14 אחורה, באחד המפגשים שלי עם פרופ' יוסי ירושלמי הוא סיפר לי על בונה גיטרות ישראלי בראשית דרכו. הוא ביקש ממני לכתוב עליו כתבה מתוך רצון לעודד אותו לפרסם את שמו ברבים.

שנים לא מעטות אחרי אני מוצא את עצמי מבקר באתר של Guitar Salon International, שם אני מבקר מדי פעם כדי ללמוד, לקנא ולחלום.

ואז נתקלתי בהודעה זו:

 

WOW! נמכר ב 13000 דולר.

רצתי מהר לבדוק באתר יוקרתי אחר שממוקם בגרמניה ועוסק במכירת גיטרות ברמה הכי גבוהה, שבין לקוחותיו שמות מפורסמים רבים Siccas.

והינה גם שם:

 

נמכר גם פה…

בראוו מאסטרו! הסופרלטיבים לגיטרות של הבונה הישראלי ארז פרלמן לא מפסיקים לזרום, בגיטרות שלו מנגנים אנחל רומרו, דויד טננבאום, אדם דל מונטה. אפילו פאקו דה לוסיה המנוח התרשם מהגיטרה של ארז.

ועכשיו, כשתהילת עולם עוטפת אותו, אליה הגיע בעבודה קשה, כשרון ואופי של מישהו שלא מוותר על הפרטים ולו הקטנים ביותר – עכשיו מעניין להיזכר בשנים ראשונות, ראשית הדרך. בה פגשתי איש צעיר ונחוש בדרכו, בחור חסון עם מבטא אמריקאי כבד.

 

 

 

זוכרים את הציטוט מלמעלה? הינה זה ממשיך:

 

 

"אך הקיץ הזה פגשתי בן אדם שכזה, שגם התחביב האהוב שלו ועיסוקו אחד הם. קוראים לו ארז פרלמן והוא בונה גיטרות. לפני ששאלתי אותו את השאלה הראשונה פתחתי במשפט מקדים.

אמרתי שברוב המקרים אנשים בוחרים במקצוע שכזה או מפני שהם ממשיכי דור

הבנאים במשפחה, או שהתגלגלו לכך מהנגינה בכלי. ארז אמר שאצלו זה קצת מזה וקצת מזה.

שני הסבים שלו היו איכשהו קשורים לנושא. סבא אחד היה נגר שעשה רהיטים יפים, והסבא השני היה פסל שהשתמש בעץ כחומר גלם. כך שמגיל צעיר ידע ארז לעבוד עם סכין ואזמל ולגלות את סודות העץ.

הוא החל ללמוד גיטרה קלאסית ועשה זאת במלוא הרצינות. למד באוניברסיטה אצל רומרו, התחיל להופיע. ואז, הבן של המורה שלו, פפה, התחיל לבנות גיטרות. ארז אומר על עצמו שכשהוא ראה את עבודתו של פפה הוא ממש ניצת. "וואוו! גם אני רוצה לבנות גיטרות!" כנראה שגעגוע לעבודה בחומר לה נחשף בילדותו, עבודה שמשלבת ידע ואומנות, משכו אותו לנושא.

ללמוד אצל בונה ידוע היה יקר מאוד. לכן הוא התחיל לחקור בעצמו מתוך ספרים, צילומים, ומהגיטרה שהייתה לו אז- קונטררס מצוינת. והוא הכן בנה גיטרה "לא רעה" על פי הגדרתו, שנמצאת אצלו עד הים.

וכמו שארז אומר: "החומר שנפתח אחרי שעושים אחת-זה אינסוף" משמע, ברגע שעושים את הגיטרה הראשונה, נפתח אוקיינוס של דרכים, תחומים ואפשרויות שיש לחקור אותם ולערוך בהם אקספרימנטים.

מרגע זה הוא למד וחקר, הכיר בונים אחרים, התחיל בבניית גיטרות מסורתיות והמשיך בעשיית ניסויים רבים ובסופו של דבר חזר לגיטרות הספרדיות המסורתיות. כששאלתי אותו למה, הסביר:

הים יותר קל למכור גיטרה לא סטנדרטית. היום הנגנים מעדיפים גיטרות חזקות עם ווליום גבוהה, גיטרות עם טופ כפול או תמיכת רשת (lattice braced). כיום ארז מעיד על עצמו שדווקא בגלל היותו בונה גיטרות הוא למד להעריך את איכות הצליל של הגיטרה הספרדית המסורתית. "נפתחו לי האוזניים", הוא אומר. לדעתו, הגיטרות המודרנית תמיד מפסידות לגיטרות מסורתיות ביופי הצליל.

ארז חושב שהדזיין של אנטוניו דה טורס הוא הדזיין הטוב ביותר מבחינת הטון, וכל ניסיון לשנות אותו – רק גורע. הוא סיפר שיצא לו לבקר ב-  Guitar Salon הנודע שבאה"ב, שם הייתה לו אפשרות לנסות גיטרות של טורס, הרננדס. הוא אומר שלאחרונה נמכרה שם גיטרה של טורס בשלוש מאות אלף דולר. שאלתי אותה "נו, ואיך הצליל שלהן?"-" לא יאומן", הוא עונה לי. האיכות, המתיקות, צבע…

ג'וליאן ברים מדבר כך. הוא ופפה רומרו, למשל, מעדיפים את הטון על עוצמה, שלא כמו ג'ון וויליאמס, למשל, שמעדיף גיטרות עוצמתיות וחזקות.

ארז אומר שהוא נמצא בצד אלה שמצדדים באיכות הצליל. הוא למד אצל בונה הגיטרות בשם יוג'ין קלארק, שמסתבר שהוא אחד השמות הידועים בתחום. אחד מתלמידיו למשל, דוד רוביו, בנה את אחת הגיטרות של ג'וליאן ברים. פה השיחה שלנו התגלגלה נושאים מקצועיים של בוני הגיטרות: עובי הלוח, צלילים עליים, ברייסינג. אם לסכם את הדיון שקיימנו, ארז אומר שלדעתו הדבר החשוב ביותר בגיטרה מבחינת הצליל זה להבליט את הצלילים עליים שהכלי מפיק. כמו אצל אנטוניו דה טורס שהשיג את זה באמצעות "מתיחת" לוח התהודה.

שאלתי אותו על החומרים שהוא משתמש בהם. הוא דווקא התחיל לדבר על הדבק. דבק זהו הדבר שיכול לשנות את הכל. קחו עצים נפלאים וחברו אותם עם דבק גרוע-וייצא לכם כלי גרוע. הדבקים הטובים ביותר מופקים מבעלי חיים, מעצמות של דגים או בקר. במצריים, ברוסיה, שם עדיין הנגרים הפשוטים משתמשים בדבק כזה. לעומתו, הדבק הפלסטי שלרוב נמצא בשימוש של היום הרסני לצליל הגיטרה, בהיותו רך וסופג האנרגיה של המיתר. "דבק-תשעים אחוז מהכלי"

ובאשר לעצים? ארז אומר שהים יש ספקי עץ מעולים, בעקר בארצות הברית. הוא מכיר את כולם ויודע מי מהם מביא סחורה מעולה. למרות שלפעמים הספק מעולה, החומר נראה מדהים והמחיר מאוד גבוה…והעץ לא מגיב לצליל. למשל, קרה לו פעם שהוא קנה עץ מבונה עודים פשוט ולא ידוע מיוון. ארז טייל ביוון וכמו תמיד הלך לבקר אצל הבונים המקומיים. שם ראה שהבונה הזה משתמש בעצים  מעץ ברוש מקומי בן 800 שנה , וארז מייד קנה אצלו מהעץ הזה , כי ראה שאיכות העץ הייתה בלתי רגילה.

ועוד קצת על העצים. יש עצים מעולים ללוח התהודה. יש באלסקה, יש בקנדה. הסטנדרט הגבוהה ביותר נחשב עץ ספרוס מהרי האלפים. כמו שיין קיינטי חייב לבוא מאיטליה. ספרוס או סידר? ארז אף פעם לא אומר לנגן שמזמין אצלו. הנגן צריך להיות מספיק אינטליגנטי בשביל לדעת בעצמו מה הוא רוצה, כי לכל אחד מסוגי העץ יש סגנון צליל אחר, זמן תגובה, שהייה, בהירות. כל עץ יש לו יופי משלו. 

בשולי הדברים דיברנו גם על נושא הלחות: אלה שגרים באזור באר-שבע צריכים להיזהר מיובש קיצוני שעלול לגרום לסדקים באזורים העדינים של הכלי.

לצוואר הגיטרה יש סיבות רבות להתכופף. תלוי בסוג סוג העץ ממנו עשוי, האופן בו חתכו אותו. ארז אומר בגלל היותו נגן גיטרה הוא יודע ליחס את החשיבות הנדרשת להכנתו. למשל, הוא מעדיף לקנות גזע עץ גדול ובעצמו לחתוך ממנו את החלק שנועד לצוואר. ושוב דבק. מספיק שדבק טיפה גמיש, והצוואר יתעקם. גרפיט הוא לא מוסיף, כי הוא מאמין גדול לתגובתו של העץ, ולשים משהו סינתטי בגיטרה-זה לא זה.

אמרתי לו שבשבילי יש רק צוואר ישר, לא קצת ישר או קצת עקום-ישר וזהו. רק זה מבטיח לי היעדר זמזומים ובחירת גובה האקשן לטעמי.

כך או אחרת, בגלל האופן שהגיטרה בנויה היא לא נועדה לחיות לנצח. 50-100 שנה, זהו מחזור החיים הצפוי.

ברייסינג. ארז עושה את הדגם של טורס. שבע צלעות שבמניפת התמיכה. האומנות מתחילה בהכנת אותן הצלעות, בחירת החומר, הגילוף שלהן וההדבקה.

לידיעתכם: רוב הצליל והאוברטונים נוצרים בחלק האחורי, הרחב של לוח התהודה. מן הקצה האחורי ועד פתח התהודה. שם רטט הלוח נעצר על ידי פיסת עץ הנקראת Harmonic Bar, שעוברת לרוחב הכלי. אפשר ממש לראות אותה ולמשש באצבע.

מרגע זה עברנו לסדנא שלו, לא גדולה אך מסודרת בקפידה. ראיתי את השולחן הראשי עם הליבה המרכזית, עליה, על פי המסורת הספרדית מרכיבים את גוף הגיטרה.  מגרות קטנות וגדולות יותר ובהם כלים שונים ומשונים שחלקם ארז הכין בעצמו-עניין מאוד שכיח בקרב הלותיירים.

הוא עושה את הפסיפס של הרוזטה בעצמו. משתמש רק בציפוי לק קלאסי שזהו ציפוי צרפתי, שיכבה אחר שיכבה, עד שביעות רצונו.

פה ראיתי על מה דיבר ארז כשהזכיר את העניין עם ניסויים שעשה במהלך החקר שלו. הכלי הראשון-גיטרה שנקראת גיטרה ברהמס (בתמונה). שמונה מיתרים להרחבת המנעד של הגיטרה, מיתר אחד מעל ואחד מתחת. WOW! למרבה ההפתעה אפשר לנגן בה ישר, ללא הסתגלות ארוכה. והעניין של הזוית המשתנה של השריגים הוא טבעי למדיי ליד שמאל. רק הרווחים שבין המיתרים הם צפופים מדיי בשבילי. וארז הסביר שזהו הכרח כשמדובר בשמונה מיתרים כשרוצים לכסות אותם בבארה באצבע של בן אנוש. הצוואר במפתיע דק, מדויק ונוח. בכלל, ההקפדה של ארז מורגשת בכל פרט של הכלי. בקצה התחתון של הגיטרה ישנו מעין התקן מנחושת (פטנט מיוחד של ארז) שנועד לחבר את הגיטרה באמצעות מוט לתיבת תהודה גדולה שמעצימה את הצליל. (התמונה משמאל היא לאילוסטרציה בלבד).

 

גיטרה נוספת שהיא פרי ניסויו היא גיטרה בעלת לוח תהודה שבאזור של הגשר מורכב כמו פאזל מכמה חתיכות של עץ כשכיוון הסיבים של כל חתיכה שכזאת פונה מן הגשר החוצה(בתמונה). הם חוברו בצורה מדויקת ביותר, פשוט מדהים כמה סבלנות ודייקנות דרושים למשימה מסוג זה.

לא דיברנו בפרוטרוט על כך, אך אני מנחש שארז ניסה לגרום ללוח התהודה לרטוט בכיוונים לא שגרתיים. התוצאה-צליל מעניין, קצת טרבלי מהרגיל.

 

ועוד גיטרה לפי הזמנתו של נגן ג'ז, כאשר בה עשה ארז שינוי מבנה תחתון כדי לאפשר גישה לצלילים הגבוהים (cutaway), אבל הוא עשה זאת בדרך "קלאסית" משהו.

לבסוף, הגיטרה שהיא הדגם שהוא נוהג בימים אלו (בתמונה). גיטרה על פי מיטב המסורת הספרדית עם עץ ספרוס לבן כמו שלג, יפה להפליא עשויה בדייקנות ומצלצלת נהדר. ממש קשה להאמין שיש בישראל בונים כאלה יכולים לבנות ככה. צליל פתוח ומיידי, כיאה לספרוס. 

קצת על הגיטרות שארז בונה, הן תמיד קלות והגב שלהן הרבה יותר קל ודק מרוב הגיטרות שראיתי. לטענתו של ארז לגב הגיטרה יש חשיבות רבה בצליל של הכלי. הוא צריך להשתתף ברטט הכלי בזמן הפקת הצליל. וזה בדיוק ההפך מהגיטרות המודרניות, בהן בונים את הגב של גיטרות מדיקט עבה כדי "לנעול" את כל הכלי ולשלוח את כל העוצמה קדימה, אל לוח התהודה "כמו רמקול",-ארז אומר. לדעתו, הם מרוויחים בעוצמה, אך מפסידים הרבה באושר הצליל

ארז אומר שלמרות שיש לו דעה מגובשת לגבי הכלי המושלם, הדבר החשוב ביותר בשבילו הוא ה"קליינט", הלקוח. שיומר לו בדיוק מה הוא רוצה, ואז זה מאתגר את ארז לעשות את המשימה בצורה הטובה ביותר.

אפילו השם שלו מתאים לעניין- ארז

נו, מה תגידו?

   

דוד בוליס

ספטמבר 2010

רחובות "

  

מאז הכתוב למעלה, השתנו הדברים. כבר כשנה וחצי ארז מתגורר בקנדה, ומי שרוצה להזמין את הגיטרה שלו יצטרך להמתין כשנה בטור(!). כך או כך את ההזמנה עושים דרך מרסלו.

"דון מרסלו", כפי שאני קורא לו.