"כולם היו גווניו"

בעבר הלא רחוק כל כך כתבתי כתבה בשם "דימוי צלילי", שם רציתי להעלות את המודעות לנושא, להקשבה עצמית ובחירות נכונות בנושא. ועכשיו אפרט את העניין מבחינה מעשית מכנית.

הינה כאן הכתבה המוזכרת : דימוי צלילי

—————————————————————————————-

כעקרון ברור, אנחנו מחפשים גיטרה שתתן לנו צליל עשיר, חזק, עם המשכיות מהדהדת. באם יתמזל ונשיג כלי שכזה, מפה נוכל להפחית ולשנות את העוצמה והגוון של הצליל המופק בהתאם לבחירה האומנותית שניבחר ליצירה זו או אחרת.

אז אחרי שכתבתי את כל זה, בואו נניח לתקוות והחלומות בצד, כי המציאות היא שונה. הגיטרה שברשותנו היא לא באמת כזאת מושלמת. אני, לפחות, לא מכיר אף אחד בסביבתי שיש לו גיטרה כזאת.

יתרה מכך, אפשר בהפקת צליל לא נכונה "לחנוק" גם גיטרה גם כשהיא יחסית טובה. רוצים דוגמא? הינה: באחד ממפגשים של נגני גיטרה, הופיע אחד, ניגן "קויומבבה". הנגן היה "well trained" , הגיטרה שלו הייתה ממש סבבה. והצליל שלו היה רע. פלסטיקי שכזה. בררר…

נחזור למקרה שלו בהמשך.

מה ההבדל הגדול בין גיטרה מעולה ויקרה לאומת גיטרה פשוטה וזולה? בראשונה לא נצטרך להתאמץ להפיק צליל עשיר. בגיטרה שכזו היופי מגלה את עצמו בקלות, התגובה בבחירת הגוונים היא מיידית, ללא צורך בחיפוש או בהשקעה מיוחדת בנושא. מה שנותן לנגן אפשרות לעסוק באספקטים אחרים בעת ביצוע.

אוקיי, אז נעזוב את הגיטרות של ROMANILLOS או SMALMAN, ונבחן את הנושא על גיטרה שעולה אלפיים שקל. נשאיר לעצמנו את כל האחראיות לצליל המופק.

הצליל העשיר, הגדול מופק בגיטרה קלאסית בעזרת פריטה נשענת, בערך מעל החצי הראשון, הקרוב לגשר של פתח התהודה. ההסבר לגבי זה אפשר לקבל בכתבה הזאת שכתבתי בעבר: "משהו להישען עליו"

ומה לגבי הפעולה עצמה? מעט פריטה נשענת, גודל הצליל תלוי ברוחב השטח הפורט, ככל שהוא רחב יותר, כך גם רוחב הצליל גדול יותר.

 

 

כתב הסתייגות

 

תראו, יש מעט מאוד שמות תואר לצליל. הרוב שאולים מתחומים אחרים, בעקר מתחום הוויזואליה. "צלול", "מבריק", "עטום", "ברור". גם "רחב" הוא לא בדיוק שם תואר ששייך ישירות לתיאור צליל.

זה מה יש, זה המצב, נמשיך.

שוב, אם השטח הפורט רחב, האצבע סטייל סגוביה, הצליל יופק גדול ורחב. ולהיפך, אצבע צרה – צליל דק, גוונים גבוהים.

זה לא תמיד רע. אם נידרש לנגן Canarios, או Saltarello , צליל כזה דווקא יתאים. ומי שיאזור לאלה וגם לאלה לשנות את אופן הפריטה – אלה הן הציפורניים.

מפני שרובינו משתמשים בהן, נדבר על כמה עקרונות של שימושן. בבסיס העקרון, צורת הציפורן צריכה לאפשר לנו פריטה בשטח רחב ככל האפשר. ובמקרה של אנשים בעלי אצבעות צרות, מתן צורת ציפורן מתאימה תאפשר להם לפרוט עם שטח פריטה גדול מהנתונים הטבעיים של האצבע שלהם.

הינה כך ולצורך השגת המטרה הזאת משייף את ציפורניו דוד ראסל,  לא הדמות להתעלם ממנה.

 

וזה בנוסף שיש לו ידיים גדולות, כן?

 

כדי לנגן עם ציפורניים שכאלה צריך לפרוט בזווית, בדומה לשימוש בציפורן של האגודל. שם זה מסיבות אחרות, אבל העיקרון זהה. והזווית צריכה להיות כמעט שטוחה לגמרי. לא שטוחה מספיק – הצליל לא יהיה מספיק רחב. שטוחה לגמרי – ונתחיל לשמוע צליל תוקפני ואף להיתקע מדי פעם. אלא אם כן יש לכם ציפורניים ממש קצרות.

אז עד עכשיו כתבתי רק בכל הקשור לצליל עמוק ורחב. כשרוצים לשנות את גוון הצליל למשהו בעל תדרים גבוהים, נצטרך לשנת את זווית היד:

א.     * לנגן בזווית ישרה יותר כלפי המיתרים. במקרה זה הציפורניים "גורפות" את המיתרים ומפיקות צליל חד יותר.

ב.    * פורטים בזווית חדה יותר כלפי המיתרים מלמטה. התוצאה זהה, אך יש סכנה להיתקע, צריך לפרוט בקצה קצהה של הציפורן. אני מכיר נגן שמנגן כך כל הזמן. בעצם, כלנו מכירים (הוא מפה, משלנו).

ג.      * לזוז עם היד ככל שזה רצוי ולנגן ליד הגשר. טוב, פה ממש, אבל ממש  חידשתי ?

פריטה חופשים ופריטה נשענת – אלה הכלים העיקריים למשחקי הגוון שלנו, לפי דעתי.

ומתוך שני סוגי הפריטה האלה, שינוי זווית הפריטה ייצר לנו את הגוון המתאים, גם אם לא נזיז את היד לפה או לשם.

והנגן שכתבתי עליו מקודם. ניגן עם ציפורניים ארוכות מדיי, לא מלוטשות, זווית פריטה לא מוצלחת.

זה גרם לצלילי גירוד בגוון פלסטיק מעצבנים. ממש לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר, חוץ מזה.

"גוון פלסטיק"…

 

אמרתי לכם שממש אין  מספיק שמות תואר לצליל?

דוד בוליס

 מאי 2025