הפיצוח

רחל כוכבי לווינטר, מורתי לניצוח, היא זו שלימדה אותי את המושג. איך לפצח את "קו הניצוח" של יצירה מוזיקאלית. תתפלאו, זה עובד גם בגיטרה.

אז מה היא לימדה אותנו? "תפתחו את התווים",- היא אמרה,

"ותחפשו את המנגינה שתוביל את הניצוח שלכם,

את הפנייה שלכם למי שמבצע את הקו המלודי, זה או אחר,

בזמן שאתם מנצחים על אנסמבל קולות ותפקידים.

וברגע שהדרך הזו תהיה ברורה לכם לאורך כל היצירה – יש לכם

 

"פיצוח".

 

 

 

 

 

 

      אלכסנדר דיומה כתב פעם משפט אלמותי באחד הרומנים שלו:  

                           “Cherchez la femme”

 

המשמעות היא – בכל דבר אשר קורה, חפשו את האישה. היא תמיד תהיה הסיבה לשמחה או לעצב, למלחמה או לשלום.

ככה זה, אצל הצרפתים הרומנטיים.

 

ובפרפראזה, אני אומר לתלמידיי:

Cherchez la Mélodie 

 

"חפשו את המנגינה". נשמע מאוד מובן מעליו, אבל ממש, ממש לא. ובמיוחד לא בגיטרה.

הכלי שלנו די פשוט מבחינה מכנית לאומת הדרישות שהוא מציב בפנינו. שישה מיתרים ותשע עשר שריגים, ושתי ידיים פחות אצבע בכל אחת. וכל יד עוסקת במשהו אחר בשביל להפיק צליל.

נו, ועכשיו תעשו עם זה מוזיקה רב-קולית. אפילו מבנה פשוט כמו מלודיה מול קו בס, עם צלילי ליווי הרמוני באמצע…

כל הקונסטלציה הזאת לעתים מייצרת בלבול רב בביצוע. הליווי הופך לחלק של המנגינה ובחזרה,

קו הבס הופך לחלק ממרקם של האקורדים.

 

                "אנדרלמוסיה באנדלוסיה"

 

 

לכן רעיון "הפיצוח" בנגינה בגיטרה הוא שימושי, ואף הייתי אומר קריטי. אני עוסק בזה בכל יצירה שאני לומד עם תלמידיי. ולעתים זה ממש קשה ליישום.

כדי להסביר את הטיעון שלי אני אשתמש בשתי דוגמאות ומן הרפרטואר הכי גיטרה שיש, מן החומר המנוגן ביותר, אף עד כדי מיאוס.

והיצירה הראשונה היא בשבילנו כמו מה שהקונצ'רטו במי מינור של ויולדי לכנרים,

 

או כמו מה שFur Elise של בטהובן לפסנתרנים,

 

 

פרליוד מס'1, וילה-לובוס.

 

 

 

לכאורה, זה פתטי.

לעסוק בנושא המנגינה ביצירה שהוקדשה למנגינה? שהרי  וילה-לובוס, נוסף לכך שבכותרת הפרליוד זה, כמו גם בשאר הפרליודים שלו,

רשם הקדשה לידועה בציבור שלו, הקדיש את הפרליוד הזה ל –

 

מנגינה,

          לחן,

                נעימה.

 Melody 

 

 

ואף על פי כן, אני מתעקש.

כי היצירה שכה סוחפת את ליבותיהם של אלה שמנגנים אותה לראשונה, דורשת בעיניי בהירות ונקיון,

והבנה עמוקה באשר להחלטות מוזיקאליות/אומנותיות בביצוע.

ולכן, אחרי שיעור או שניים, אני מנגן לתלמיד או תלמידה (או שמבקש מהם, תלוי) את החלק הראשון בלי ליווי.

וזאת למרות שהמנגינה ברורה לחלוטין.

המחשבה מאחורי זה היא שלא יוצא לתלמידי גיטרה לנגן מנגינה כמו שזה מקובל בכלי סולו כמו כינור או קלרינט.

אנחנו לא מרוכזים כמוהם בלשאת את המנגינה, ולהוביל אותה "מגאות לשפל" או להיפך במסלול התפתחותה. אלא עסוקים, כל הזמן עסוקים בפוזיציות, אפליקטורה ותווים עצמם.

מפתיע עד כמה הדברים מתחילים להתבהר ברגע שעושים את זה. טריוויאלי מפסיק להיות טריוויאלי.

ההרגשה כאילו מנגנים בצ'לו, כמו וילה-לובוס שניגן בכלי הזה, והרגיסטר בו יושבת המנגינה ממש כמו בצ'לו.

 

 

 

 

אחרי שהתלמיד נדרש להתיחס למנגינה באופן מוזיקאלי באמת, ואחרי שאני דן איתו על הובלת המנגינה שלוש פעמים, כל פעם לשיא יותר ויותר גבוה –רה, מי, פה דיאז, הוא בוודאות מנגן אחרת את הפרק הזה, הוא קיבל הזדמנות להקשיב בצורה נקייה ומשוחררת לדרך שהוא צריך לעשות, ומודעותו עמוקה יותר.

 

 

נדלג רגע למקום אחר בפרק הזה, מקום שמשגע אותי בכל פעם שאני שומע תלמידים לא שלי.

נו, לא בכל פעם, אבל ברוב מוחלט של הפעמים. סיום החלק הראשון. מיד אחרי הפרמאטה.

זהו קו המלודיה. בבס, יחד עם צלילי הליווי הצמודים, מה שכל כך מאתגר את הנגנים הצעירים, אך לא רק.

 

 

 

ובכל פעם ששמעתי את הפרליוד כשישבתי בכיסא השופטים בתחרות באקדמיה למוזיקה בירושלים, תמיד נדרכתי לפני המקום הזה ביצירה.  וכמו שציינתי, ברוב המקרים התוצאה הייתה פגומה. 

 

ונשמעה בערך כך:

 

 

 

 

 

אם בתחילה המלודיה שמנוגנת באגודל קצת יותר נוחה להבלטה והובלה, בהמשך היא נצמדת אל הליווי, גם פיזית וגם קצבית, ואת המחסום הזה, לדאבוני, רבים כל כך לא מצליחים לעבור, ומשמיעים אותו כמו קלאסטר של צלילים.

מי שתירגל בעבר פריטה נשענת באגודל בו זמנית עם פריטה חופשית בשאר האצבעות יכול לצלוח לפחות את המשפט הראשון בקלות ולהעניק למנגינה את הרצף שלה.

ולא כמו שלפעמים שמעתי שמנגנים את זה: יש-אין, יש-אין…

במשפט השני והשלישי גם זה לא לגמי עוזר, צריך להתחכם. כמו, למשל, לגרוף עם האגודל גם את המיתר שמתחת. תנסו, ממש שומעים נקי את כל הצלילים כשהמנגינה שבבס בולטת היטב.

 

 

 

 

ברגע ש"נדבקים" ברצון הזה, לנקות עוד ועוד את קווי המנגינה ביצירה הזאת, נמצא עוד ועוד תובנות ומסקנות לאורכה.

נסתפק בנאמר, ונעבור לדוגמא הבאה.

 

 

Canco Del Lladre, מיגל יובט

 

 

 

דוגמא הפוכה לגמרי. אם הפרליוד נכתב כמחוויה למלודיה שהולחנה לצורך כך, כאן המנגינה היא עממית קטלונית, שעבורה הכין יובט עיבוד מבריק, די מהפכני לתקופתו, כיאה לתלמיד של דמות אגדית בעולם הגיטרה, פרנסיסקו טארגה.

בתחילה, כשמנגנים את היצירה, היא נשמעת בערך כך:

 

 

גם כאן אני מאוד ממליץ לבודד לתלמיד את המנגינה ולנגן לו אותה. הפעם זה אפילו לא בשביל הצורך האומנותי, אלא אף בשביל לשרוד את שלל האתגרים הטכניים שגורמים לבלגן ובלבול בכל הקשור למנגינה, ליווי וקו הבס.

הינה כך:

 

 

ואחרי עבודה לא פשוטה, בעקר בתיבה הביעית,היא נשמעת כבר כך.

 

 

 

 

 

כמו-כן, כדאי להפריד ברמות העוצמה בין המנגינה לליווי גם כשמנגנים את המקומות של הצלילים העיליים. הכל נהיה הרבה יותר ברור והגיוני.

וכך גם בחזרתה של המנגינה בשנית, עם יותר אתגרים שקשורים לנושא המדובר מאשר קודם. וכך גם בחלק המסיים.

יצירה מורכבת, ואחרי ש"תנקו" אותה – היא זורחת ביופייה המיוחד.

 

 

 

קצת טריוויה:

 

1. גם ג'והן דוארטה כתב עיבוד לשיר הזה ביחד עם וריאציות לנושא.

 

2. גם שם משפחה של המלחין-Llobet כותבים עם שני Lבתחילה, בדיוק כמו Lladre בשם היצירה. 

בשני המקרים Lכפולה נקראת כאות י', כמו בצרפתית.

 

3. ממש, אבל ממש לא ממליץ לברר מה משמעות המילה הזאת, Lladre.   

תסמכו עליי, זה רק גורע.

 

 

כמו גם זה: לא כדאי לנתח מבחינה הרמונית את הפרליוד.

אומר רק ששבע התיבות הראשונות, כולן "יושבות" על אקורד אחד.

וגם ההמשך מבחינה הרמונית הוא  לא משהו…

 

 

 

דוד בוליס

נובמבר 2024