גוף ונפש

 

אני משוכנע שכל העיסוק באומנות הביצוע, כמו מחול ומוזיקה, מפתחות את הגוף והנפש של אדם. ולעתים קרובות גם מרפאות ופותרות בעיות שהגוף והנפש נושאים בתוכם.

 

 

גוף ונפש

 

נכתבו אין ספור מאמרים בנושא שלחלקם נחשפתי.

במאמר הזה אני אביא הסתכלויות, הבחנות ומסכנות מתחום העיסוק שלי,

עיסוק הנגינה וההוראה.

 

 

 

 

 

 

 

 

הגוף

 

 

אנחנו עוסקים במוטוריקה עדינה. אצבעות הנגן הן כאצבעות מנתח. הן נדרשות לפעולות מדויקות, נחרצות, שמשתנות ממשימה למשימה, מיצירה ליצירה, מסגנון אחד לאחר. כדי להגשים מטרות אלו אנחנו נדרשים לשתי תכונות  – ריכוז ושחרור. מתי כספי (אני מאחל לו בכל ליבי רפואה שלמה, הרי הוא האיש שלימד אותי לשמוע) אמר שהוא מקנא בסטיבי וונדר. "הוא יודע להיות כל כך משוחרר וכל כך מרוכז". 

 

במשימות שמוטלות עלינו אנו זקוקים לגוף משוחרר, כי אם לא, גוף נעול בשרים יתקע את הנגינה וישבש את יכולת הביצוע. פרופ' ירושלמי עשה עבודת הדרכה מדהימה בנושא הזה, וגידל דורות של מוזיקאים/מורים שממשיכים את דרכו.

אז צריך לשבת על קצה הכיסא, גוף זקוף אך לא מתוח, כל השרירים במצב כזה שכל מה שמשפיע עליהם זה גרביטציה. אני קורא לזה ישיבת "0". ולתוך המצב הזה צריך לקרב את הגיטרה, כך שמצב גופנו לא ישתנה.

 

אפילו ה"בראשית" זה פותח את הדלת לנגן המתחיל למודעות הגוף, ליציבה. להבנה שכשנדרשים לפעולה צריך להפעיל רק את מה שצריך, ואת מה שצריך.

 

הינה דוגמה מתחום אחר. בתי הייתה רקדנים במגמת מחול בתיכון. וכמו שזה קורה להרבה רקדנים התחילו אצלה כאבים. פה ברגל, שם ביד. מצאנו תרפיסט שהוא התמחא דווקא בשחקני כדורגל. באחד הטיפולים הוא ביקש מהבת לשכב על הגב ולהרים רגל. ואז אמר לה שהוא שהיא לא מפעילה את כל השרירים שנועדו לכך, שבגלל זה השרירים הללו לא מפותחים או כמעט לא קיימים, ובגלל זה היא עושה שימוש יתר בשרירים אחרים שמפתחים דלקות מאמץ.

 

 

אתם מבינים? לפעמים אנחנו משיגים מטרה כלשהי, אבל בדרך לא יעילה או לא נכונה. כמו לשבת מכופף, או עם מתח בכף היד, או כתף מורמת.

 

לפעמים תלמידים צעירים מראים לי מישהו מפורסם שמנגן באופן שאני מלמד שאסור לנגן. נגיד, זרת מזדקרת באוויר או תקועה בדופן הגיטרה, סטייל אריק קלפטון.

ואז אני אומר להם שהם מנגנים כל כך טוב למרות שהם מנגנים לא נכון,

לא בגלל זה.

 

הינה דוגמה נוספת. לעתים בביצוע לגטו בירידה אני מבחין שהנגן משתמש בכל כף היד שלו לצורך ביצוע הטכניקה המדוברת,

בעיקר כשמדובר בזרת או קמיצה. אסור, אסור! היד שלנו היא נושאת המטוסים, והאצבעות שלה הם המטוסים עצמם.

ואין לשתף את הספינה כולה בפעולה מקומית של כל מטוס.

 

 

צריך לפתח ולהשתמש בכל אצבע באופן עצמאי, מדויק ועוצמתי לעת הצורך. ולוודא שגם האצבעות השכנות לא "מוכרחות" להשתתף בפעולה של שכנתן. תעקבו אחר האצבעות של יד שמאל של תלמידיכם. תגלו שלא מעט מהם חוזרים על הפעולה של אצבע כלשהי עם אחת האצבעות השכנות.

 

אז מודעות הגוף בכל מה שנקרא מוטוריקה עדינה  – זה עיקר התמחותנו.  ויש גם מקרים קיצוניים שם המומחיות שלנו היא ממש ריפוי, שיקום ותיקון.

 

הינה דוגמה:

 

 

פעם פנו אליי הורים של נער בראשית גיל ההתבגרות שלו וביקשו שאלמד אותו. רק הזהירו אותי שהוא עבר תאונה במרפק יד שמאל ויש לו קשיים בהפעלת האצבעות באותה היד. הייתי מקורב אליהם דרך הידידים והסכמתי.

 

באמת, הילד הזה לא הצליח ללחוץ על המיתר, אלא במספר אצבעות ביחד. וגם לא לקפל או לישרת את האצבעות עד הסוף, אלא תוך מאמץ יחסית ממושך.

 

ומה אתם יודעים, הוא היה עקשן, רציני, ושיחזר לחלוטין את פעולת האצבעות שלו, מה שהביא לי המון תובנות והרבה נחת. הרבה פעולות של הפרדה ועצמאות בפעולת האצבעות עד ההשתחררות ההשלמה.

 

אגלה לכם שמיד שהוא הרגיש שהמשימה הזאת הושגה, הוא עזב את הלימודים אצלי. הסתבר לי בדיעבד שרופאים המליצו להוריו שילמד כלי נגינה לצורך שיחזור התיפקוד של האצבעות. מוזיקה לא הייתה הנושא.

 

 

לא כעסתי

 

 

יש לי גם דוגמה יותר דרמטית. לג'וליאן ברים בשיא הקריירה שלו קרתה תאונת דרכים שריסקה לו את המרפק ביד שמאל.

רופאים אמרו לו שהוא סיים את הפרק בחייו עם הנגינה.

והוא בעקשנות התחיל בהליך השיקום. בהתחלה רק אצבע אחת, צליל אחד, שוב ושוב…

שמעתי אותו כעשור אחרי המקרה, ולא ידעתי שהתרחש.

 

 

 

 

הנפש

 

 

אני מחלק את הנושא לשני כיוונים: רוח האדם ועולם הדימויים שלו, ובלמים רגשיים וקוגניטיביים שבו.

 

מודה שרוב הזמן בהוראה שלי אני עסוק בהתגברות על הבעיות הטכניות איתם מתמודדים התלמידים. אבל המוזיקה הרי לא שם, נכון? הצלילים הם רק התשתית, המוזיקה זוהי הרוח שאנו מעוררים ומשדרים באמצעותה.

 

כדי לעורר תגובות רגשיות אצל התלמידים הצעירים אנחנו משתמשים בדימויים פיזיים של ממש: דוב, יער, רוח ושמש. אצל בוגרים יותר משתמשים כבר במטפורות. והמנוסים – כבר לא צריך את זה, המושגים הם אבסטרקטיים. תנועות הגוף, נשימות, גם שיחות על אסתטיקה של תקופה זו או אחרת, תרבויות במדינות שונות.

 

האימפקט שזה מיצר אצל נגן צעיר הוא מדהים, מרחיב את הראייה הרגשית שלו, את נפשו, חושיו, יחסו לאמנות הנגינה ואומנות בכלל. אנחנו, המורים, משאירים, או יותר נכון יכולים להשפיע עמוקות על התבגרותו הרגשית ורוחב אופקיו.

 

כשאני מסביר איך צריך לנגן באימונים, אני תמיד משתמש במושג הדיאלקטיקה: לגלות את האמת בשיחה בין השניים. וזה אומר לנגן כאילו אתה מנגן למישהו אחר, אפילו שהאחר הוא אתה עצמך, וכשברצונך להעביר לו באופן הכי מדויק את מה שאתה חש. 

 

 

 

את הבלמים הקוגניטיביים של בני האדם אנחנו, המורים לנגינה פוגשים על בסיס יומיומי. בעצם, יש אותם אצל כולנו, אותם הבלמים שאנחנו גוברים עליהם באמצעות תרגול חוזר ושימוש בפטנטים שונים.

 

אירית אבן טוב פעם אמרה לי שלהיות מורה לנגינה זה להמציא "פטנטים".

לאדם מבחוץ זה עלול להישמע מוזר.

לנו זה ברור. משימתנו היא לעזור לתלמידנו להתגבר על הבעיות מכל תחום וסוג שבאומנות הנגינה. טכניות ומוזיקאליות.

לפעמים אנו משתמשים ב"פטנט" בדוק שכבר השתמשנו בו קודם, ולפעמים זהו משהו חדש לגמרי שנאלצנו לחפש ולמצוא ספציפית למישהו, כי האדם הוא ספציפי, היצירה היא ספציפית, והבעיה גם היא. 

 

אך גם פה לעתים הדרכים שלי מצטלבות עם תלמידים בעלי קוגניציה פגועה בכל הקשור לאומנות הנגינה.

 

 

תראו, אני לא מלמד במוסדות בהן מתקיימות בחינות כניסה.

 

רוצה ללמוד?

 

מוכן לשלם?

 

מוזיקה קלאסי?

 

אהלן וסהלן!

 

 

ואז בא אלי תלמיד או תלמידה, חביבים מאוד. אבל, נגיד, יכולת הריכוז שלהם מספיקה ל- 20 שניות. או יכולת לעקוב אחרי הכתוב לא קיימת. או חוש הקצב זה מושג דמיוני עבורם שספק קיים. יש כאלה שמפסיקים לנשום כשנדרשים לבצע פעולה מורכבת. יש ששוכחים תוך שתי שניות את התו שראו קודם.

 

כמות הפטנטים שיש להמציא עבור כל אלה – זה טירוף. אבל אז, אחרי שנה, אתה מסתכל לאחור ומחייך בסיפוק. אני גם חולק את המחשבות שלי על הדרך שעשינו עם התלמיד. שיראה, וישווה, ויאמין.

 

את ההשראה לכך קיבלתי מסיפור אחד ששמעתי מתי שהוא לפני 40 שנה. אמא אמריקאית אחת, אמא לבת בעלת תסמונת דאון. זאת אומרת מישהי שמבחינה ביולוגית היכולת שלה ללמוד מאוד מוגבלת.

"לא לבת שלי", אמרה אותה האמא, והשקיעה בה את נשמתה בחוגים, בגירויים חיצוניים ופנימיים, העשרה רב תחומית. והבת שלה סיימה תואר ראשון באוניברסיטה. נדהמתי כששמעתי את סיפורה, ולמדתי שיעור על השקעה, אמונה והתמדה.

 

 

 

 

ועוד לא דיברתי על החוסן המנטלי בהופעה, על האמת שבנגינה מול קהל…

 

 

או שמא כבר כתבתי על זה?

 

 

דוד בוליס

 

מאי 2025