אחרי הכל – ביצוע שירי קונה

אחרי הכל

בקרקעית הלב, שכבות קדומות של רגש,
תמונות ילדות מעורפלות שהפכו לרסיסי זיכרון.
קורה שפתאום עולה בי פיסת רגש קדומה כשהיא ברורה ובהירה,
אני אוחזת בה,
נכנסת לתוכה.
הכל כל-כך מוכר,
הצלילים, המראות, הדמויות…
אני משתהה בפינות המוארות,
והפינות האפלות משתהות בי, כמעט לוכדות אותי,
אבל איני נכנעת, אני בוחרת להיות זקופה.
אני יודעת, דבר לא מתפוגג,
גם תמונה רחוקה ועמומה – עדיין טבועה בי,
ממשיכה לייצר בי רגשות,
מולידה בי מעשים.
כמו טבעות בגזע עץ,
כל טבעת חדשה, נושאת בתוכה את תבנית קודמתה,
אבל אני בוחרת באיזו זוית לתמוך, היכן ליישר ולעגל.
אאזן ענפי ואגביה אל יופי השמיים.
***

אחרי הכל

מוקדש לשירי קונה
בוקר.
אני מתעדכנת, בודקת מיילים, הודעות והנה מחכה לי הודעה במסג׳:
״בוקר טוב דלית, מה שלומכם? אם יש לך יצירה שעוד לא בוצעה, של 2-3 דקות, אשמח להקליט אותה. מה דעתך?
ד״ש חם״.
איזו התחלה של בוקר…
אני עונה: ״שירי יקרה, לכבוד יהיה לי״.
במחשבתי מופיעה מנגינה שמשך שנים אני מנגנת אותה רק לעצמי – פיסת רגש פרטית. ובכל זאת לבי אומר: ׳תני
לשירי׳.
אני לוקחת את הנייד, מצלמת את כתב היד ושולחת בוואצ׳פ.

לרגע, עולה בי חשש, ואני מצרפת הודעה: ״שירי, זו מנגינה איטית שמחפשת דרך ורק בסופה נדלק כוכב. אם ציפית
למנגינה ברוח שונה, אכתוב לך קטע באופי אחר.״
הגיטרה כבר עליי ואני מחפשת צלילים רוקדים. מבטי נודד אל החלון ולמרות שאני רואה ענני קייץ בהירים, אצבעותיי
מתחילות לנוע במיקצב טיפות שמאיצות לגשם… זה משעשע אותי. אני חוזרת על המשפט שוב ושוב, ופתאום צילצול
הודעה משירי:
״דלית, מאוד אהבתי, טונאליות מעורפלת, מתחלי ב – #c מינור, ונמשך ל – A מגו׳ר. אני מתחברת מאוד לדברים
אפלים, במיוחד בתקופה הנוכחית״ (סגר הקורונה).
>אני עונה: ״שירי, נהדר! היה בי חשש שציפית לרוח שונה וכבר התחלתי לכתוב לך מנגינה חדשה…״
שירי משיבה: ״נפלא! אנגן את שתיהן״.
מיהרתי להדפיס לשירי את תווי היצירה הראשונה, אבל היא העדיפה ללמוד מצילום כתב יד מקושקש.
שאלתי: ״שירי, למה לעבוד כל כך קשה?״
והיא הסבירה:
״בכתב ידך אני רואה את ההתלבטויות, המחיקות והתיקונים – דרכם אני מגלה סודות שלא יופיעו בדף מודפס״.
שירי היא גיטריסטית נפלאה, אני כל כך נהנית לעבוד איתה.
אני חוזרת לבדוק מה מצב הגשם…