סיפור לפני שינה

קצה יום,
הרחק מכאן,
במקום שכולו חדש,
ילד מניח ראשו על כר.
מה בליבו?
עד שיירדם,
בזמן שבין מציאות לחלום,
אנגן לו ממרחק סיפור מרגיע.
כשיגדל,
אספר לו על עצמו במקומו הקודם.
אספר לו כמה הוא בלבי.
ליל מנוחה.
***
3.6.20
שון יקר
מידי פעם אני כותבת על רגעים בחיי, כותבת לעצמי וליקיריי. את הסיפור הזה, רציתי לכתוב לך מזמן, אתה נמצא בו.
(חברה עזרה לי לתרגם).
סיפור לפני שינה
מוקדש לשון סטלמן
אני מביטה באצבעותיו הזעירות שפורטות על המיתרים ומחייכת עם כל צליל.
לשון יש גיטרה קטנה. הוא בן ,10 הוא שקט ומופנם, חד-חושים ומלא חן. בכל שבוע הוא שובה את לבי מחדש.
אני מהרהרת: ״עברו 9 חודשים מאז השיעור הראשון, הוא מתקדם כל כך יפה, כמה טוב שיש לפנינו דרך ארוכה
יחד…״
פתאום, הוא מפסיק לנגן, מפנה מבטו ואומר כמעט בלחש: ״את יודעת דלית, יש לנו רק עוד חודשיים ללמוד״.
״למה אתה מתכוון?״ אני שואלת.
שון משיב: ״המשפחה עוברת לארה״ב ״.
הוא מסביר במעט מילים, ואני מסרבת להאמין. אנו חוזרים אל הקטע. הצלילים שקטים.
השיעור מסתיים ואביו מגיע כדי לקחתו.
אני אומרת: ״שון, בוא ניפגש בשבת שלפני הטיסה, אני מוכרחה לצלם אותך מנגן. זו תהיה מזכרת לשנינו״. שון וגם
אביו מסכימים.
בנתיים, השיעורים ממשיכים ורק נראים ״כרגיל״. כל שיעור מתמלא בתחושת הפרידה הקרבה. איני מעזה לומר לשון עד
כמה אני דואגת לו, הוא צעיר מידי לזה.