מיתרים

 קשה להאמין, אבל עד אמצע המאה העשרים ניגנו הגיטריסטים בגיטרות עם מיתרי מתכת או גיד, כמו, למעשה, כל שאר נגני כלי מיתר. וכשמדובר היה בנגני גיטרה קלאסית, כאלה שהלכו אחרי סגוביה, הצליל הסטנדרטי שלה הופק במיתרי הגיד.

טוב, זה לא באמת מיתרי גידים של בעלי חיים. זה הרבה יותר גרוע-המיתרים הטבעיים עשויים ממעיים של כבש, ליתר דיוק מעי הדק שלה. אלפי שנים האדם מחפש חומר גלם כדי ליצוק מיתרים לכלי הנגינה.

במזרח הרחוק השתמשו במשי. במדינות סקנדינביות בזנב סוס. ובאזור שלנו – מהחומר הטבעי והלא צפוי הזה, מעיים, שעובר תהליך ארוך של עיבוד, פיצול לרצועות, קליעה לעובי שונה בהתאם למיתר. ולבסוף -ליטוש המיתר לעובי אחיד.

כל זה הפך את מיתרי הגיד (מעכשיו נמשיך לקרוא להם כך, כי לא נעים…) ליקרים לייצור וקשים להשגה. לגבי התכונות שלהם, טוענים שבכינור זה עדיין הסטנדרט לצליל החם והיפה של הכלי כשמנגנים בו במיתרי גיד. ובגיטרה? אני חושב שעברנו כבר דרך כה ארוכה במיתרי הניילון שאף אחד כבר לא זוכר איך היה אחרת.

זה שוב סגוביה הגדול שגרם לאלברט אוגוסטין,  מהגר ובונה גיטרות משבדיה (או דנמרק?) שהשתקע באמריקה להירתם למשימה הלא פשוטה – להמציא מיתרי גיטרה מחומר סינתטי. בהתחלה אוגוסטין הצליח ליצר שלושת מיתרי הסולו שעברו תהליכי אישור ודרישות של סגוביה, ואחר-כך תהליך ארוך ומיגע של חיפוש אחרי החומר ליצור מיתרי הבס. בניסיונותיו אוגוסטין  ניסה ציפוי של נחושת, כסף, זהב, פלדה ומה לא.

תחשבו על זה: בכל פעם שמישהו מנסה להמציא משהו חדש בכלי הנגינה, ובמיוחד במשהו שמשנה את הצליל שלהם, הוא מיד נתקל בבעיה השוואתית – ישן מול חדש. המקובל כמקורי והחדש כשונה. גם אם בשינוי החדש יש יתרונות כלשהם, ככל שהשוני קיצוני יותר-כך גם קטנים הסיכויים שהשינוי הזה יתקבל. ובטח כשמדובר בצליל. כך זה קרה, למשל, לגיטרות בנוסח  קרלבארו.  או בכלל לגיטרות ללא פתח התהודה. פשוט הכלי מצלצל שונה מדיי מן המקובל.

דוד בוליס

קונסרבטוריון רחובות

(כתבה זו פורסמה לראשונה באתר PLAYGUITAR)