דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט

דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט

המשפט האלמותי הזה אני מכיר מאז היותי ילד. ולמרות הציניות שבו, לעולם נמשיך לתכנן.

בעולם ההוראה ישנה תורה מסודרת לתכנון הוראת החומר. פחות או יותר, זה מסודר לפי פירמידת המטרה אליה רוצים להגיע, היא מטרת העל. ותחתיה נבנות מטרות המשנה תוך כדי הגדרת הדרכים להגעתן. עד כדי מערכי שיעור מסודרים לכל נושא ונושא.

ולא:

"התלמיד ילמד"

אלא

"התלמיד יבצע".

זה לא סוד שמוסדות לימוד שונים מתחלקים למוסדות טובים וטובים פחות. זה תמיד היה, וזה תמיד יהיה, למרות שהמטרה של כולם היא אותה המטרה. זה תלוי בין היתר באיכות המורים ובשכרם, ובחתך האוכלוסייה הלומדת בו.

כתבתי מוסדות לימוד ולא מוסדות חינוך לא במקרה. המוסד הממלכתי הראשי – משרד המכונה משרד החינוך לא תואם לתואר אותו הוא נושא. מי שמדי פעם ולעתים לתקופות מזדמנות עומד בראשו בדרך כלל רואה את הישגיו בכמות הרפורמות שהוא יספיק לעשות בכהונתו הקצרה, והטמעת האידיאולוגיה איתה הוא הגיע, תהיה זאת אידאולוגיה שמאלית, ימנית, דתית או ליברלית. ערב רב. וכל הורה צריך להחליט בעצמו מה יבחר עבור ילדיו בסלט הזה, ובמידה שיוכל להרשות לעצמו מבחינה פיננסית וגאוגרפית. במקרה של משפחתי, נאלצנו לשכור בית לשבע שנים כדי לאפשר חינוך טוב יותר. סליחה, לימוד טוב יותר.

ולטוב או לרע, המשרד מוריד לשטח את הדרישות שלו והתוכניות לשנת הלימודים הבאה, והמוסדות הלימודיים מישרים קו. כי, מה לעשות, גם המבחנים להערכת התלמידים בכיתות הגבוהות נכתבים שם, "במשרד".

ומה במקרה שלנו, המוזיקאים? אלה שבאמת עסקים בנושא שאפשר לקרוא לו חינוך, חינוך למוזיקה?

ולא, אני לא אדבר פה על הוראת מוזיקה בבתי ספר. "אללה ירחמו" את המורה שיוצא לקרב חייו בשיעורי מוזיקה פרונטליים בבתי הספר. אך אף גם הם מקבלים תוכניות מסודרות ממשרד לימוד.

מה לגבינו, מורים לנגינה שעובדים במוסדות שבהגדרתם הם אלה שנועדו ללמד נגינה או שירה אומנותית? הרי גם אנחנו נמצאים תחת גם של מה שנקרא "משרד החינוך". ואני משוכנע שיש תוכניות לימוד, או לפחות הגדרת מטרות היעד שהוא מציב למוסדות הללו. ולו בשביל להצדיק את עצם קבלת השכר של עובדיו.

פגשתי לא מזמן את אחד מנציגיו שבא לבקר ולבקר. מה אגיד, ליצן קטן נחמד עם אגו גדול…

 

 

 

אז אני משוכנע שתוכניות הללו קיימות. אך לא ממש מורדות אל השטח. והפעם אני לא בא בביקורת. לא על הדורשים ולא על הנדרשים.

המצב של המורים להוראת הנגינה הוא רע. והכל נובע מחוסר החשיבות של הנושא. וכך כששכר המורים בבתי הספר ברובו משולם על ידי הממשל, שכר המורים לנגינה לא נתמך כלל. יתרה מכך, קונסרבטוריונים עירוניים הפכו למוסדות רווח, כשיתרות תשלומי ההורים נכנסים לקופת העיריות. וכשרווח הוא השורה התחתונה, בביזנס כמו בביזנס. לתת כמה שפחות, לקחת כמה שיותר.

איזה חינוך ואיזה נעליים.

המציאות עגומה. והעתיד לוט בערפל. מצד אחד, רק אנתוזיאסטים ומורים בעלי הכשרה לא מספקת נשארים בתחום.

ומה יקרה אחרי שכל המורים יוצאי מדינות שם מוזיקה זכתה במקום של כבוד וחשיבות, יצאו לפנסיה? מי יכנס במקומם?

יוצא ש"המשרד" לא באמת יכול לדרוש מהמוסדות להוראת מוזיקה שנמצאות תחת הפיקוח שלו. כי אם הוא יכפה עליהם דרישות נוקשות – רובם לא יעמדו בהן. גם חלק מהמורים "יועזבו", כך גם התלמידים שלא יעמדו ברף הבחינות.

בשום אופן אני לא בא בטענות לקולגות. במציאות של תת הערכה וגמול, הם עושים את מירב מאמציהם להתייחס בכבוד למקצוע ולנושא.

בחברה הישראלית הקשוחה והצינית זה נראה –

פתטי

 

לא אצלנו

 

אצלנו פתטי זה שם לסונטות וסימפוניות.

 

 

אבל בואו נניח לכל זה. בואו נדבר סופסוף רק על הגיטרה.

מה היא התוכנית? כל אחד ילמד כפי שהוא למד ממריו, תוך התאמות שקשורות לאישיותו ולמציאות בה הוא פועל. באם את או אתה מלמדים בעיר או בקיבוץ, או בהתנחלות, במרכז או בפריפריה.

וכולנו צריכים לשאת עיניים למשהו שהוא ייתן הערכת ערך, לשם נרצה שתלמידנו יגיעו. וזה לא קל כשאתה לבד מחליט את כל ההחלטות, והשיגרה מכרסמת באידאולוגיה.

תחרות ע"ש אריאן ירושלמי היא אחת התופעות הבודדות בארצנו שנותנת לנו כלי הערכה אובייקטיבי מספיק כדי להבין לאן לשאוף. ללמוד ולהתעשר בידע חדש וברפרטואר. להיפגש ולהתעדכן.

תודה לך, יוסי הקר.

השבוע יתחילו ימי התחרות באקדמיה למוזיקה בירושלים. אני נרגש לקראת זה, ומאחל לכל המתחרים שימצו את יכולתם.

 

 

מה עוד? חושב שכל מה שכתבתי אלה רק הרהורים ולא דבר מעשי.

לכן במאמר הבא אני אבי משהו מוחשי, שימושי שיענה לערך "תוכניות לימוד להוראת גיטרה"

ובינתיים, נמשיך לחשוב ולתכנן, אפילו שהאלוהים צוחק אלינו.

ככה אנחנו, המוזיקאים.

דוד בוליס

מרץ 2025